ע"פ 4803/97 אברהם אבועזיז נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי

בירושלם מיום 1.7.97 בת.פ. 119/96

שניתן על ידי כבוד השופטת ד' וכסלר

תאריך הישיבה: יט' בכסלו תשנ"ח (18.12.97)

בשם המערער: עו"ד י' דוויק

בשם המשיבה: עו"ד א' פטר

בשרות המבחן: גב' זהבה מור

פ ס ק - ד י ן

המתלונן עמד ליד חנות במרכז מסחרי. הוא החזיק בידו תיק שהכיל 4000 ש"ח במזומנים ומסמכים אישיים. המערער חטף את התיק מידי המתלונן וברח. המתלונן רדף אחריו, ומשנתפס המערער בידי עובר אורח, דרש ממנו המתלונן להחזיר לו את תיקו. בתגובה הלם המערער במתלונן באגרופו. לבסוף, לאחר שעוברי אורח התגברו על התנגדותו, החזיר המערער למתלונן את כספו.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. על המערער נגזרו עשרים ושמונה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על-תנאי. כן הופעלו נגדו שישה חודשי מאסר על-תנאי, מחצית התקופה במצטבר למאסר שהושת בגין עבירת השוד.

בערעור כנגד ההרשעה נטען, כי לחטיפת התיק מידי המתלונן לא השתמש המערער באלימות כלשהי, ולפיכך מן הדין היה להרשיעו בעבירת גניבה בלבד. בכתב האישום נטען, וכך עלה גם מעדות המתלונן לפני בית המשפט המחוזי, שכתוצאה מדחיפתו על-ידי המערער ספג המתלונן מכה בראשו. הסניגור טען, שלקביעה זו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת. כשלעצמנו לא ראינו צורך להכריע בטענה זו, שכן, גם אם נניח שבשלב חטיפת התיק לא חרג מעשהו של המערער מגדרה של גניבה, תתחייב המסקנה כי בדין הורשע בעבירת שוד בשל תקיפת המתלונן לאחר שנלכד. הסניגור טען, כי המערער היכה את המתלונן לא כדי לקיים בידו את שלל השוד אלא כדי להיחלץ מידי לוכדיו ולהימלט. טענה זו דינה להידחות, שכן מן הראיות נובע בבירור כי המערער היכה את המתלונן באגרופו בעודו מחזיק ברשותו את שלל הגניבה ובטרם החזירו למתלונן.

מסקנתנו היא שדין הערעור על ההרשעה להידחות. בערעור על חומרת העונש אין מאומה. העונש שהושת על המערער אינו חמור כל-עיקר. למערער עבר פלילי מכביד ובקביעת עונשו זקף בית המשפט לזכותו את הודאתו בגניבה ואת החזרת שללה.

הערעור נדחה.