ע"פ 481/06 יאסר אבו עאמרה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער

הנו תושב טול כרם, ובחודש יוני 2005 נכנס לישראל שלא כדין. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי במשך מספר שבועות ביצע המערער, עם אחרים, פריצות לבתים באזור הצפון, מתוכם גנב רכוש בעל ערך ניכר, וכן את מפתחותיהם של כלי רכב. לאחר

מכן פרצו המערער ושותפיו לרכבים, הסיעו אותם לאזור יהודה ושומרון, ושם מכרו אותם לאחרים. בדרך זו היה המערער שותף לגניבתם של חמשה רכבים, מתוכם נמכרו ארבעה לאחרים ואילו החמישי ננטש באזור שפרעם. בתאריך 21.6.05, כאשר נכנס המערער פעם נוספת לישראל מתוך כוונה לגנוב כלי רכב, הוא נעצר בידי שוטרים.

המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט בעבירות של מסחר ברכב, גניבת רכב, פריצה לרכב, התפרצות למקום מגורים, גניבה, קשירת קשר לבצע פשע, וכניסה ושהייה בישראל שלא כחוק. בגין כל אלה נדון המערער לארבע שנות מאסר ומאסר על-תנאי.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה והעונש כאחד. באשר להכרעת הדין נטען, כי בית משפט קמא לא היה מוסמך להרשיע את המערער בעבירות של סחר ברכב גנוב, הואיל ואלו התבצעו בתחומי הרשות הפלשתינית, ועל כן הן בבחינת "עבירות חוץ" כהגדרתן בחוק העונשין.

אין בידינו לקבל טיעון זה. "עבירת חוץ" הוגדרה כעבירה שאיננה עבירת פנים, וזו האחרונה הוגדרה – בסעיף 7(א) לחוק כך: " עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל ". רכב הנגנב בישראל מתוך כוונה למכור אותו באזור יהודה ושומרון, היא עבירה משולבת שמקצתה בוצעה בשטח ישראל. אם סבר המערער כי לא היתה זיקה בין גניבת הרכבים למכירתם ביו"ש, היה עליו לבקש את הכרעתו של בית המשפט המחוזי, ובראש ובראשונה, להניח תשתית עובדתית להעדר זיקה זו. דא עקא, המערער שהיה מיוצג על ידי סנגור בפני הערכאה הדיונית, החליט להודות בעובדות שיוחסו לו, ולא טען לאי-גיבושה של עבירת הסחר בכלי רכב. והרי מותר להניח, כי הסנגור הקודם לא היה זונח טענה זו לו מצא בחומר הראיות כי יש בה ממש. כך או כך, אותה זיקה הוכחה גם הוכחה מתוך העובדות בהן הודה המערער, כפי שמצאו ביטוי בסעיף א(2) לאישום החמישי, לאמור, המערער היה חלק מקשר שמטרתו היתה " גניבת כלי רכב משטחי מדינת ישראל ומכירתם בשטחי יהודה ושומרון ".

באשר לעונש נטען, כי מדובר במערער ללא עבר פלילי, שנגרר לביצוען של העבירות על ידי אחרים. כמו כן, נטען כי המערער ביצע את העבירות על רקע של מצוקה אישית וכלכלית. בכל אלה כמו גם בנימוקי הערעור האחרים לא מצאנו עילה להקל בעונש. המערער חטא בשורה ארוכה של עבירות, שעל נזקן לצבור אין צורך להרבות מלים. עבירות אלו נפוצות הן, והדרך לצמצמם את היקפן היא על ידי השתתם של עונשי מאסר אשר יבהירו לכל את חוסר הכדאיות שבהן. מנקודת השקפה זו אין בעונש שנגזר למערער חומרה כלשהי, ומדעתנו לא שינינו גם נוכח העונשים שהושתו על שותפיו.