ע"פ 482/10 עופרה שניצר נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום הרשיע את המערערת בעבירות של החזקת מקום לשם זנות וסרסרות למעשה זנות, אותן ביצעה במשך מספר חודשים בשנים 2005 ו-2006. בעקבות כך היא נדונה לששה עשר חודשי מאסר, ששה עשר חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 12,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר מותנה בן תשעה חודשים שעמד נגדה, חלקו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על עשרים ואחד חודשים.

גזר הדין ניתן ביום ל' בכסלו התש"ע (17.12.09), ובית המשפט הורה על עיכוב ביצועו עד ליום כ"ו בטבת התש"ע (12.1.10). בעקבות ערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי, עתרה המערערת לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור, ומשבקשה זו נדחתה, הוגש הערר שבפני.

ההרשעה בפרשה זו נסמכת על ממצאים שבעובדה ומהימנות, ומקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי לפיה גם אם שגתה הערכאה הדיונית בקביעה עובדתית מסוימת, אין בכך כדי לשנות מהתמונה הכללית. העולה מכך הוא כי בפני המערערת עומדת משימה לא פשוטה שהקושי הגלום בה - תקיפתם של ממצאי עובדה ומהימנות - מקרין גם על סיכויי הערעור.

עניין אחר הראוי להדגשה הוא כי העונש אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת, ומכל מקום מדובר בתקופה לא קצרה, וממילא לא תסוכל מטרת הערעור גם אם הערעור יתקבל בחלקו. אם תוסיף לכל אלה את העובדה כי המערערת כבר חטאה בעבר בתחום זה ממש, שוב אינני רואה עילה לעכב את ביצוע העונש, ולפיכך הערר נדחה.