ע"פ 4825/99 שאדי עבד נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי, נטען כי באחד מימיו של חודש דצמבר 1998, קשר המערער עם אחר (אחמד עלי מחמוד), להכין בקבוקי תבערה ולהטיל אותם לעבר יהודים. על פי הנטען, הגיעו השניים לבית המשקיף על הכניסה הראשית של בית החולים "הדסה" הר הצופים בירושלים, ומשם השליכו לעבר השומר שני בקבוקי תבערה.

2.המערער הורשע בעבירות שיוחסו לו, ייצור כלי נשק ונשיאתו שלא כדין, וחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט ביסס את ההרשעה על גירסת שותפו של המערער לעבירות (להלן - אחמד), אותה מסר במהלך חקירתו במשטרת ישראל. אחמד טען שם, כי המערער היה שותפו למעשה הפלילי, ועל גירסה זו חזר גם במשפטו, ואת הענין האחרון הזה אישר באזננו, במהלך הדיון, בא כוח המשיבה עו"ד שילה, מתוך פרוטוקול הדיון במשפטו של אחמד. אך כשהתייצב לעדות בבית המשפט בעניינו של המערער, הוא עשה תפנית וטען, שאת המעשה ביצע לבדו. אחמד הוסיף, כי גירסתו במשטרה אינה נכונה, והוא בדה אותה מליבו, כדי שישוחרר ממעצרו ועל מנת שיוכל לקבל טיפול רפואי. בית המשפט המחוזי דחה גירסה זו של אחמד, וכאמור, העדיף על פניה את הגירסה שמסר בחקירתו, וזאת מכח הוראתו של סעיף 10א של פקודת הראיות. בית המשפט היה ער לצורך לבחון אם יש דבר לחיזוקה של ההודעה, והוא מצא חיזוק זה בראיות המשיבה.

בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט על המערער 39 חודשי מאסר, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי, ומכאן הערעור.

3.במרכזם של נימוקי הערעור ניצבה הטענה, שלא היה בראיות המשיבה חיזוק כנדרש לענין זהות שותפו של אחמד. בחנו טענה זו בקפידה, ואין בידנו לקבלה.

א.כאמור טען אחמד בעדותו, שאת העבירות ביצע לבדו, אך גירסה זו נסתרה בעדותו של המתלונן (מרדכי סאמצ'יאן), אשר מסר בחקירתו כי הבחין "בשני בחורים עם כיסוי ראש" המטילים לעברו את אחד הבקבוקים". וכאן ראוי להדגיש, שאחמד אישר כי פניו ופני שותפו היו אכן רעולים. בכך כמובן אין מענה לשאלת זהות השותף, והבאנו את הדברים רק כדי להדגיש שאחמד לא הקפיד לומר את האמת בבית המשפט.

ב.בחקירתו, תיאר אחמד את שותפו למעשה כאחד "שאדי חוסיין עבד, כבן 18 שנה גר בסמיראמיס, עובד עם אביו בשפכטל". הוא הוסיף וסיפר כי את המעשה תכננו הוא ושותפו בעת שהסבו "בבית קפה לביליארד של פואד אלאסמר".

ג.פרטי הזיהוי שמסר אחמד במהלך חקירתו, תואמים להפליא את אלה של המערער. זה האחרון אישר בהודעת ת1/ כי אחמד נמנה על חבריו, ומכך הסתייג במהלך עדותו בבית המשפט. כמו כן אישר המערער, שבדרך כלל, הוא הולך לאותו "בית קפה של פואד", וכן אישר המערער שהוא עובד עם אביו, ובלשונו, "אני עובד עם אבא שלי בגבס".

4.אנו שותפים לדעתו של בית המשפט המחוזי שפרטי זיהוי מן הסוג הזה, בצרוף שמו המלא של המערער כפי שנמסרו על ידי אחמד בחקירתו, ושמצאו אישור בגירסת המערער, אינם יכולים להיות מקריים. בפרטים אלה, בתוספת שקריו של המערער בנושא חברותו עם אחמד, יש כדי למלא אחר דרישת החיזוק הקבועה בסעיף 10א(ד) של פקודת הראיות, ומכאן המסקנה הנוספת - שאחמד הצביע בחקירתו על המערער ולא אחר, כמי שהיה שותפו לעבירות, ועל כן הרשעתו של המערער בדין יסודה, ואין מקום לשנות ממנה.

5.באשר לעונש - בא כוחו המלומדת של המערער, עו"ד לאה צמל, טענה כי הוא נוטה לחומרה, משום אורך התקופה וגם משום שהוא ממושך יותר מזה שהושת על שותפו למעשה, אחמד (שלוש שנות מאסר). כמו כן נטען, כי רק אחד הבקבוקים התלקח, ומכל מקום, המעשה לא היה כרוך בנזק. ענין אחרון אליו הפנתה ב"כ המערער, היא המלצתו של שירות המבחן להביא בחשבון את גילו הצעיר של שולחה ואת חלקו בפרנסת המשפחה.

שקלנו את כל טענותיה של עו"ד צמל, ולא סברנו שיש מקום להתערב בעונש. לשותפו, אחמד, נגזרו אמנם שלוש שנות מאסר בלבד, אך לזכותו עמדה הודאתו בעובדות, וזהו נתון לקולא שהמערער אינו יכול לזקוף לזכותו. כך או כך, אין אנו סבורים שהעונש נוטה לחומרה, גם בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.