ע"פ 4833/99 אברהם לב נ. מדינת ישראל

המתלוננת, נערה בת 17 אשר לא ידעה איש, יצאה לבלות עם חברתה בדיסקוטק. המערער, שאותו הכירה המתלוננת בדיסקוטק באמצעות חבר, מצא חן בעיניה והיא הסכימה לצאת עמו אל חוף-הים הסמוך לדיסקוטק. המתלוננת חזרה מ"בילוי" זה בוכיה, והתלוננה בפני חברתה על כאבים באבר-מינה.

המתלוננת נלקחה לבית-החולים, משם הופנתה לבדיקת פתולוג, אשר מצא על המתלוננת סימני חבלה שהתאימו לתלונתה. רופא גניקולוג שבדק את המתלוננת לאחר-מכן מצא סימנים של דם באבר-מינה.

משנעצר המערער טען בפני חוקרי-המשטרה, כי המתלוננת היא שביקשה להתגפף עמו, וכי הם אף החליפו מספרי טלפון. המערער הוסיף ממילא הוא לא נמשך אליה בשל ריח אלכוהול שנדף מפיה.

על-יסוד ראיות אלה, הואשם המערער באינוס הנערה בבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, שרה גדות וניסים ישעיה) נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת, שכאמור, נמצאו לה תימוכין, ודחה את עדות המערער כבלתי-מהימנה. המערער הורשע איפוא באינוס ונגזרו עליו שש שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על-תנאי. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 18 חודשים שהוטל על המערער בגין עבירות אלימות, כששנה אחת מתוכו מצטברת לעונש המאסר שהוטל על המערער בתיק זה, כך שהוטל עליו לרצות ביחד שש שנות מאסר בפועל.

הערעור הופנה כנגד ההרשעה וחומרת העונש.

הסניגור, בתקפו את ההרשעה, טען בפנינו כל אשר ניתן היה לטעון למערער, וכן חזר על טענותיו כפי שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי, שבמרכזן אותן ראיות אובייקטיביות שהוזכרו על-ידו, העשויות להתפרש גם באופן המתיישב עם חפות המערער. כן הטעים הסניגור, כי המתלוננת היא שיזמה את הקשר, וכי עדותה השתנתה במהלך המשפט והותאמה לשאלות התביעה.

לא מצאנו בטענות אלה עילה להתערב בהרשעת המערער, המעוגנת, כאמור, בממצאי מהימנות ובתמיכות אובייקטיביות לעדויות שנשמעו. למותר לומר, כי העובדה שניתן למצוא לעדויות האובייקטיביות הסבר תמים אינה שוללת, בנסיבות העניין את החיזוק שיש בהן לעדויות. כך, טענת המתלוננת לכאב חזק וצורב באבר-מינה עקב פגיעת המערער בה, והימצאות דם באבר-מינה, תואמים את גרסת האונס, הגם שלדם יכול להיות הסבר אחר. הוא הדין גם בסימני החבלה, אשר יכולים להיגרם ממספר גורמים, אלא שבנסיבות אלה מתיישבים עם גרסת המתלוננת.

אנו דוחים איפוא את הערעור כנגד ההרשעה.

אשר לעונש שהוטל על המערער, אנו קובעים, כי עונש זה אינו משקף באופן מלא את החומרה הרבה של המעשה שביצע בנערה הצעירה, אשר הותיר בה נזק שתישא כל חייה, כפי שהתרשם בית-המשפט המחוזי. זאת, אף בהתחשב בגילו הצעיר של המערער. הגישה המקלה שנקט בית-המשפט כלפי המערער ניכרת לנוכח עברו הפלילי של המערער, הכולל אלימות, כמו עבירת האלימות החמורה שבגינה הורשע עתה - עבירת האונס.

הערעור כנגד העונש נדחה איפוא.