ע"פ 4847/09 יוסף אבו דאהוק נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער, אבו דהאוק יוסף, בעבירות של שוד, ניסיון שוד, קשירת קשר לבצע פשע ושהייה בישראל שלא כדין. בעקבות כך נדון המערער לארבע שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 2,000 ש"ח.

בכתב אישום מתוקן אותו הגישה המשיבה בעקבות גיבושו של הסכם טיעון נאמר, כי המערער קשר עם עלי אבו דאהוק (להלן: עלי), אחמד סאלח אלדין (להלן: אחמד) ואסעד לפרוח (להלן: אסעד), לשדוד חלפן כספים בשכונת מאה שערים בירושלים. תחילה נסעו הקושרים לאותה שכונה כדי ללמוד את נתוני הזירה, ובשתי הזדמנויות נוספות ניסו לבצע את זממם, אולם חזרו בהם, בפעם האחת עקב נוכחות של אנשים אחרים, ובפעם האחרת מן הטעם שהקורבן (להלן: המתלונן) לא הגיע לזירה. בתאריך 4.3.08, בשעת ערב, חזרו הקושרים ועמם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה לשכונת מאה שערים, והבחינו במתלונן יושב על כסא ברחוב ולצידו תיק. לאחר שאסעד שנהג ברכב החנה אותו, הוא נותר בו עם עלי, בעוד שהמערער, אחמד והאדם הנוסף, יצאו ממנו. אחמד נעמד במרחק מה מהמתלונן כדי לצפות על הרחוב, ואז ניגשו המערער והאדם הנוסף כשהם רעולי פנים, דחפו את המתלונן ונטלו ממנו את התיק שבדיעבד התברר כי הכיל 4,000 ש"ח, מסמכים, שקים ומפתחות. כתוצאה מתקיפתו נגרם למתלונן פצע שפשוף במרפקו.

2.

מכוח הסדר הטיעון (עליו חתם גם עלי), עתרה המשיבה לגזור למערער ארבע וחצי שנות מאסר, בעוד שאת עלי היא ביקשה לדון לארבע שנים ולהפעיל מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת תעמוד על חמש שנים. על-פי אותו הסדר היתה ההגנה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. כאמור, בסופו של יום נדון המערער לארבע שנות מאסר, בעוד שעלי נדון לשלוש שנים, ולאחר שהופעלו מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו, הועמדה תקופת מאסרו הכוללת על שלוש וחצי שנים.

3.

המערער מבקש כי נקל בעונשו, ואלה טעמיו: דינו הוכרע לחומרה בהשוואה לעלי, בייחוד נוכח העמדה בה נקטה המשיבה; לא הופעלה אלימות יתרה כנגד הקורבן; שלל השוד הוחזר למתלונן; מי ששימש עד מדינה בפרשה זו, היה הדמות המרכזית והפעילה בקשר לביצוע השוד, וחרף כל אלה נדון לשנת מאסר בלבד; המערער שילם את הפיצוי בו חויב למתלונן.

4.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. המערער חבר לאחרים כדי לבצע שוד לו הוקדשו מחשבה ותכנון. המערער היה גם זה שנטל על עצמו לבצע את תקיפת הקורבן בפועל, כאשר השוד מתבצע לא במקום נידח אלא ברחובה של עיר. מעשיו אלה של המערער היו ראויים לתגובה קשה, בייחוד נוכח עברו הפלילי. ובאשר לטענה בדבר החמרה בעניינו בהשוואה לעונש שהושת על עלי, את העניין הזה הסביר בית המשפט המחוזי בסעיף 11 לגזר דינו, והנמקתו מקובלת עלינו. זאת ועוד, העונש אותו השית בית המשפט המחוזי על המערער נמצא בגדרו של הסכם טיעון עליו חתם גם המערער. חתימה זו משמעה שגם על-פי השקפתו-שלו, גזירתו של עונש ברף העליון לו עתרה המשיבה, עדיין יימצא במתחם הסבירות, אף שמטבע הדברים תקוותו היתה שבית המשפט המחוזי יוסיף ויקל עמו.

בנסיבות אלו לא מצאנו עילה לשנות מגזר הדין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.