ע"פ 4854/03 יואב ארפנייה נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.המערער הורשע בעקבות הודאתו בביצוע עבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. נגזר עליו עונש מאסר בפועל של 7 שנים ומאסר על תנאי בן 30 חודשים. הוא מערער בפנינו על חומרת עונשו.

2.נסיבות ביצוע מעשי העבירה כרוכות בארועים הבאים: בשעת לילה מאוחרת, בעת היותם בבית החל הנאשם מקלל ומאיים על אשתו. בתגובה לכך אמרה לו כי תפנה למשטרה ובתשובה לכך השיב כי ירצח אותה. היא טלפנה למשטרה כדי להתלונן ואז פנה המערער לחדר אחר, שלף סכין מן הארון וצעד לעבר אשתו כשסכין שלופה בידו. המתלוננת נסתה להימלט, אולם המערער רדף אחריה, השיגה, ונעץ את הסכין במרכז גבה מימין לעמוד השדרה. האשה נפלה לקרקע וזעקה לעזרה, תוך שהמערער מתנפל עליה ומנסה לחזור ולדקור אותה פעמים נוספות. שתיים מבנות בני הזוג חשו לעזרת אימם ומנעו מהמערער לחזור ולדקור אותה שוב. תוך כדי מאבקן עמו נחתכה אחת הבנות באצבעה מהסכין שהוחזקה בידי המערער. המתלוננת נמלטה מהדירה תוך שהמערער דוקר עצמו בבטנו באותה סכין. המתלוננת נזקקה לטיפול רפואי ולאשפוז בבית חולים במשך מספר ימים בעקבות דקירתה כמתואר לעיל.

3.המערער הודה במעשי העבירה במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, אשר החליפה אישום בעבירת נסיון לרצח בה הואשם קודם להסדר.

בית המשפט, בגוזרו על המערער את עונשו, שקל את מכלול הנסיבות לחומרה ולקולא ונתן דעתו לרקע האישי של המערער כעולה מתסקיר קצין המבחן.

4.המערער מבקש הקלה בדינו. עיקר טענתו בערעור היא כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות – ובהן, כי בנו נרצח בעת היותו בשירות סדיר, בן נוסף נפטר ממחלה, ואת קשייו להתערות בחברה הישראלית והפער התרבותי העמוק הקיים בין חינוכו ותפיסת החיים בה גדל והתחנך לבין המציאות בה הוא חי בישראל. כן נטען כי העונש שנגזר חורג ממדיניות הענישה המקובלת לגבי אדם שאין לו כל עבר פלילי וכי לא ניתן משקל מספיק לעובדת הודאתו באשמה והחרטה שהביע.

5.נתנו דעתנו לטיעוני המערער באשר לעונש שנגזר עליו ואיננו רואים לקבלם. דעתנו היא כי בית המשפט המחוזי אמד ושיקלל כראוי את מכלול הנסיבות לחומרה ולקולא הפועלים במקרה זה, וכי העונש שהטיל על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה במקרה זה.

המדובר בעבירות אלימות חמורות ביותר כלפי בת זוג אשר רק בנס נסתיימו בלא תוצאה קטלנית. המערער דקר את אשתו בסכין, במעשה מכוון ובכוונה תחילה וביקש להמשיך ולעשות כן, אלמלא התערבו בנותיו ומנעו אותו מכך והצילו את חיי אימם. מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלימות בין בני זוג הינה, ככלל, מחמירה. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מדובר באלימות הגובלת בסיכון חיים ממש. חובתו של המשפט ומדיניות הענישה להגן על שלומם וחייהם של בני משפחה מפני מעשי אלימות של בן-ביתם, ומקום שסיכון כזה מערער את בטחונם הגופני והנפשי, הכרח הוא לבודד את הגורם האלים ממשפחתו ומהחברה לתקופה ארוכה. כך הוא מצב הדברים במקרה זה. הגנתם של בני משפחת המערער מפניו ובמיוחד הגנה על בטחונה העתידי של המתלוננת מחייב הרחקתו של המערער מהם ומהחברה לפרק זמן ארוך.

מסקנה זו מתחזקת אף ממסקנות תסקיר המבחן שהוגשו בתסקיר העדכני. מחוות דעת זו עולה כי קימת רמת סיכון להישנות מעשי האלימות מצד המערער ולא ניתנה המלצה טיפולית לגביו.

בשיקולי הענישה נלקחו בחשבון לקולא עובדת הודאתו באשמה ועברו הנקי, למעט עבירה ישנה שנעברה לפני למעלה מ-10 שנים. נראה לנו כי יסודות החומרה והקולא לצורך הענישה אוזנו כראוי, וכי העונש שנגזר, אף שאינו קל משקף נכוחה את חומרתם המפליגה של המערער ואת מסוכנותו לבני משפחתו שעדיין עומדת בעינה.

6.נעיר בשולי הדברים כי מהחומר והנתונים שהובאו בפנינו עולה כי המערער סובל מבעיות אלכוהוליזם. ראוי הוא כי רשויות בית הסוהר ישימו לבם לכך, ויבחנו את מידת ההתאמה של המערער להליך טיפולי בענין זה, בין היתר, בשים לב לתקופת המאסר שבה עתיד המערער לרצות בבית האסורים.

הערעור נדחה.