ע"פ 4866/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בחודש ינואר 2005 ביקש המערער את ידה של המתלוננת ונתקל בסירוב. בעקבות כך, ועל פי בקשת המערער, נפגשו השניים בשעת צהריים בחניה של מוסד חינוכי, לאחר שדרש ממנה להשיב לו מתנות שהעניק לה. באותו מפגש חזר המערער ודיבר על לבה של המתלוננת שלא תדחה אותו, ומשעמדה על דעתה, הוא אחז בה, דחף אותה למכוניתו, וכבל באזיקים את ידיה מאחורי גבה. המתלוננת התחננה בפניו כי יניח לה, אולם הוא אמר לה כי הרסה את חייו, ובהמשך הסיע אותה לפרדס, שם הפשיטה ממכנסיה ותחתוניה, ובעל אותה חרף התנגדותה. אולם בכך לא הסתפק המערער, והוא טרח לצלם את קורבנו במערומיה. כתוצאה ממעשיו של המערער נחבלה המתלוננת בפניה, בראשה ובפרקי ידה.

2.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של אינוס ואיומים, לפי סעיפים 345(ב)(3) ו-192 לחוק העונשין. לאחר שבפני בית המשפט הונחו תסקירים של שרות המבחן והצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-17 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 50 אלף ש"ח.

3.

המערער משיג בפנינו כנגד העונש. בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת טען בא-כוחו המלומד, עו"ד א' פלדמן, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם שולחו תוך סטייה קיצונית מרף הענישה המקובל. כן נטען, כי בית המשפט ייחד משקל יתר לשיקולי גמול והרתעה, תוך שהוא מתייחס לאמרות שנאמרו בתסקיר הקורבן שזכרן לא בא בכתב האישום. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום י"ב בחשוון התשס"ח (24.10.07), ביקש בא-כוח המערער, נוכח הטענה בדבר הטבה ניכרת שחלה במצבה של המתלוננת, כי יוגש תסקיר נפגע נוסף, ומשזה הונח בפנינו בימים אלה, לא נותר לנו אלא להכריע בערעור.

4.

המתלוננת, אשה צעירה, אקדמאית, אשר טוותה חלומות וורודים ביחס לעתידה, מצאה את עצמה באחד הימים נחטפת בידי המערער ונאנסת על ידו, וכל זאת מתוך כוונה להטביע על מצחה את חותמו, ובדרך זו להכתיב לה ולהוריה את בן זוגה לעתיד. מאז מלווה אותו אירוע קשה, אלים ומשפיל את חייה של המתלוננת, ולמעשה השיג המערער במידה רבה את מבוקשו, הואיל נוכח השקפתה של הקהילה בתוכה היא חיה, נפגעו סיכוייה לחיי משפחה שלווים וסבירים בצורה משמעותית. יתר על כן, היא חיה בצלו של פחד מתמיד כי המערער לא ירפה ממנה, ואימתו מוסיפה להלך עליה ולשבש את חייה. אכן היא נישאה לאחר, אולם די לעיין בתסקיר הנפגע שהוגש לבית משפט זה, כדי להבין עד כמה הסיט המערער במעשיו השפלים את דרך חייה ממסלולם. להתנהגות שלוחת רסן מסוג זה יש מחיר, שאותו נדרש המערער לשלם, הן כדי לגמול לו על מעשיו נוכח חומרתם המופלגת, והן כדי לעקור מן השורש את אותה תופעה שהיתה מקובלת בימים רחוקים, כאשר גבר הכתיב את מהלך חייה של אשה גם אם מאסה בו.

נוכח האמור, ואף שהעונש אשר הושת על המערער רחוק מלהיות קל, לא ראינו מקום להתערב בו. הערעור נדחה.