ע"פ 4899/97 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.בפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2451/97 פלוני נ' היועץ המשפט לממשלה (ניתן ביום 21.7.97).

2.בפסק הדין האמור נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי ביתו של המערער היא בת אימוץ, שכן במערער ובאם הקטינה נתקיימו התנאים של סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א1981-. פסיקתו של בית המשפט המחוזי התבססה על יחסיהם של הורי הקטינה ועל היעדר מסוגלותה של האם ושל האב (הוא המבקש). בית המשפט ציין את קשייו ובעיותיו של המבקש, וכן את סירובו העיקש להיבדק על-ידי פסיכולוג בכדי לבחון את כשירותו ומסוגלותו לגדל את ביתו.

3.בפסק דינו של בית משפט זה נדחו טענותיו של המערער לפיהן לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להביא את עמדתו. בית המשפט חזר וציין את אי שיתוף הפעולה של המערער עם רשויות הרווחה ועם בית המשפט, ואת אי נכונותו או היעדר נסיון שלו לקעקע ממצאיה של חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה אודותיו. אף לגופם של דברים, קבע בית המשפט, כי הממצאים העובדתיים מצביעים בבירור על היעדר מסוגלות הורית של המערער וכי קרוב להניח, כי "אם תמסר הקטינה למערער, תהא נשקפת סכנה ממשית לקטינה, הן לבריאותה הפיסית הן לבריאותה הנפשית".

4.בית המשפט עיין בחוות דעת של פסיכולוג קליני, שבדק את המבקש. בית המשפט קבע, לאחר בחינת חוות הדעת והשוואתה לחוות דעת קודמת, כי אין באמור בה כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט קמא. לא זו אף זו: בית משפט זה ביקש חוות דעת נוספת של מומחה. חוות דעת זו תמכה אף היא במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין למערער את המסוגלות ההורית לגדל בלעדית את הילדה. בית המשפט הוסיף, כי המערער לא ביסס בפניו כל תשתית עובדתית שניתן ללמוד ממנה על הקמת משפחה ומסגרת תומכת, שיהא בה כדי להעניק בית חם ודואג לצרכיה וגדילתה של הילדה. לפיכך קבע בית המשפט בערעור, כי "המערער אינו מסוגל - אף אינו מוכן הלכה למעשה - לגדל את הילדה כגדל אב את ביתו, וגם בעתיד הנראה לעין לא יהיה מסוגל לכך".

5.על פסק דין זה מונחת בפני עתירה לקיים דיון נוסף. המבקש טוען, כי לא נתנה לו הזדמנות של ממש להוכיח את מסוגלותו וכי הניתוק שנגזר עליו מביתו יגרום לו נזק הרסני מן הבחינה הנפשית. לטענתו, חוות דעת המומחה שהמציא לבית המשפט מעידה כי אכן ניחן הוא במסוגלות הורית וכי למרות מעידותיו בעבר, חזר הוא לדרך המלך. כן ציין המבקש, כי אין אמת בקביעות בית המשפט לפיהן סירב הוא לשתף פעולה עם הרשויות ועם בית המשפט. אליבא דידו, היו דווקא הרשויות ובית המשפט (שסירב לפסול עצמו ופטר אותו, לטענתו, מן הצורך להיבדק אצל פסיכולוג) שסירבו לשתף עימו פעולה. המבקש מדגיש את נסיונותיו להביא לבדיקתו על ידי פסיכולוג וכן את הבדיקה שערך וכל אלה, אליבא דידו, משקפים מאמץ כן ואמיתי לשתף פעולה ולהוכיח את מסוגלותו ההורית. המבקש מדגיש בטיעוניו, כי פסיקת בית המשפט בערכאה הראשונה וכן בערעור התבססה על חוות דעת "תאורטיות", שאינן משקפות את המצב במציאות ובוודאי שאינן צופות פני עתיד. מטעמים אלה, טען המבקש, כי יש לקיים דיון נוסף בענינו.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני בטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין בטיעוניו של המבקש - עם כל ההבנה למצוקתו - כדי לבסס עילה לקיים דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה. אין בפסק הדין כל חידוש או הלכה העומדים בקריטריונים לקיים דיון נוסף, כפי שהם קבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט {נוסח משולב} התשמ"ד1984-. אכן, עיקר טענותיו של המבקש אינן אלא חזרה על טענותיו בפני ערכאת הערעור. לא זו אף זו: עיקרן הוא במישור ממצאים שבעובדה שנבחנו בהרחבה על ידי הערכאה הראשונה וכן על ידי ערכאת הערעור. בקשה לדיון נוסף איננה ערעור נוסף. כך הדבר בייחוד מקום בו מוסבת הבקשה סביב קביעות שבעובדה ובחינתם של ממצאים מן הערכאה הראשונה. לאור טעמים אלה, דין הבקשה להידחות.