ע"פ 4920/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, סרסרות, כליאת שווא, סחר בבני אדם ואחזקת מקום לשם זנות – עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 199, 377, 203א(11) ו-204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו נדון המערער לחמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח, והוא חויב לפצות אחת המתלוננות בסכום של 30,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן חודשים שעמד נגד המערער, בחופף.

התשתית העובדתית להרשעה היתה זו: המערער קשר עם הנאשם האחר בפרשה – י' מ' (להלן: י' מ'), לפיו ירכוש זה האחרון נשים, ויעבירן לחזקת המערער כדי להעסיקן בזנות בבית הבושת אותו ניהל בחיפה. בין השניים הוסכם, כי מחצית האתנן שיגבה המערער תועבר לי' מ'. כתב האישום עוסק בארבע נשים שהועסקו בדרך זו, שלוש שנכנסו לישראל שלא כדין, ואחת שהנה אזרחית ישראלית. עוד נטען, כי המערער כלא את הנשים בשעות הלילה ומנע מהן לצאת מעסקו ללא ליווי שלו או אחר מטעמו.

המערער לא הכחיש במהלך משפטו כי ניהל את בית הבושת והעסיק שם נשים שי' מ' הפנה אליו. עם זאת סבור הוא כי נכון היה לזכותו בדין, הואיל והוא חוסה בצלה של הגנה מן הצדק. לעניין זה נטען, כי הוא שימש מודיע של המשטרה, ובתמורה לא מנעו ממנו אנשי החוק לנהל את בית הבושת, תוך שהם עוצמים עיניים נוכח פעילותו האסורה.

טענה זו שהנה עובדתית באופייה, נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי, ולא ראינו מקום להתערב בכך. לעניין זה הפנה בית המשפט קמא לעדותו של שוטר אותו קרא המערער כדי לתמוך בגרסתו. שוטר זה מסר כי במשך כשנה שהסתיימה בחודש אפריל 2002, מסר המערער מידעים שונים, אולם לא הובטח לו דבר והוא גם לא דרש זאת. ובאשר לטענה בדבר "עצימת עיניים", השיב העד כי בטענה זו אין ממש, הואיל וכאשר התברר טיב עיסוקו של המערער, הוחלט לנתק את הקשר עמו. נוכח כל אלה סיכם בית המשפט המחוזי את עמדתו בסוגיה זו בעמוד 9 של הכרעת-דינו, לאמור: " אני מוכן להניח שהנאשם סבר כי כדאי לו למסור מידע למשטרה, בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'. אני מוכן להניח גם שבפועל, נוכח הפעולות המינוריות נגדו מצד המשטרה, הנאשם חשב ששליחת לחמו על פני המים גם משתלמת לו, אבל מכאן ועד לקביעה... שהיה הסכם או הסכם מכללא עם המשטרה שהוא לא יועמד לדין על אחזקת בית בושת ועל מחיה מסרסרות, המרחק רב מאד". מסקנה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלינו, ואנו שותפים לדעה כי טענת המערער בדבר הגנה מן הצדק, אין לה על מה שתסמוך.

טענתו האחרת של המערער היתה שהוא לא ידע כלל שי' מ' קונה את הנשים, ומכאן השקפתו כי הרשעתו בסחר בבני אדם אינה יכולה לעמוד. גם את הטענה הזו אין בידינו לקבל. בהכרעת דינו הפנה בית המשפט המחוזי לדבריו של המערער בהודעה ת/30, לאמור:

" [י' מ'] סיפר לי שהוא קנה את הבחורות הללו בעכו" , וכן לדבריו של י' מ' בת/32, לפיהם באחד המקרים נילווה המערער אליו כאשר שילם כסף עבור נשים שרכש. נשים אלו עברו לידי המערער שהעסיקן בזנות, תוך שהוא נוהג בהן מנהג בעלים. יתרה מכך, ההסדר הכספי בין המערער לי' מ' היה במהותו סוג של "שכירות" של הנשים, ובתמורה שילם המערער לשותפו "דמי שכירות" בשיעור מחצית האתנן אותו קיבל. מעשים מסוג זה נכנסים לגדרה של עבירת הסחר בבני אדם (ראו ע"פ 7757/04 בורנשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5) 218, 234; ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 55; ע"פ 11196/02

פרודנטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 40). נוכח כל אלה דעתנו היא שהרשעת המערער בדין יסודה.

באשר לעונש – ההליך הנוכחי אינו מהווה מפגש ראשון של המערער עם בתי המשפט, אדרבא, לחובתו עבירות קודמות מסוג אלו בהן עוסק סימן י' של פרק ח' לחוק העונשין. אם תוסיף לכך את חומרתן של העבירות אותן ביצע וכיעורן, שוב אין ספק כי העונש שהושת על המערער הינו ראוי והולם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.