ע"פ 4936/11משה ישועה נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.5.2011 בתפ"ח 320/10 (כבוד השופטים: צ' סגל – סגן הנשיאה, מ' דרורי , מ' י' הכהן ), עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורו של המבקש על גזר הדין.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו שלוש עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירת ניסיון לאינוס לפי סעיף 345(א)(4) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך עבודתו של המבקש כאח כירורג בבית חולים הוא ניצל, במועדים שונים, את מצב חוסר ההכרה בו היו שרויות ארבע מטופלות שונות שיצאו מניתוח, וביצע בהן עבירות מין. על פי אישומים 1, 2 ו-4 לכתב האישום, המבקש אנס שלוש מטופלות בכך שהחדיר אצבעותיו לאיבר המין שלהן, כשהן שכובות על מיטת בית החולים, עירומות, מכוסות בשמיכה, ומחוסרות הכרה לאחר ניתוח שעברו זה עתה. על פי אישום 3 לכתב האישום, המבקש ניסה לאנוס מטופלת נוספת בכך שניסה להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה עת שהיתה שרויה במצב הדומה לזה של יתר המטופלות, אותו תיארתי לעיל. בהכרעת דין מנומקת ומפורטת קבע בית המשפט המחוזי, פה אחד, כי יש לזכות את המבקש מן העבירות המיוחסות לו באישומים 2 ו-3, להרשיעו בעבירת האינוס שיוחסה לו באישום 1, ולהרשיעו באישום ה-4 בעבירת מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין תחת עבירת האינוס שיוחסה לו במסגרתו של אישום זה. בגין עבירות אלו הוטלו עליו העונשים הבאים: 5 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת באישום הראשון בסך 10,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית משפט זה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין בעניינו. במסגרת הערעור על הכרעת הדין מפנה הוא טענות מספר באשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. עיקרן של טענות אלו במהימנות העדים, וחלקן בטענות למחדלי חקירה וזיהום עדויות. לחלופין, מערער הוא על חומרת עונשו ובעניין זה מפנה הוא לנסיבותיו האישיות ולכיסוי התקשורתי שסבב את המקרה. לטענתו, בית המשפט החמיר עמו מאוד ביחס לענישה המקובלת במקרים דומים, החמרה שאין לה הצדקה בנסיבות. יחד עם הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת בקשה זו טוען המבקש כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות. בעקבות הפרשה הוא פוטר מעבודתו וחדל לחלוטין לעסוק במקצועו. שמו ותמונתו פורסמו בתקשורת ברבים כך שגם אין כל אפשרות כי ישוב לעסוק במקצועו או בעיסוק משיק, וכרגע הוא מובטל. משכך, ונוכח העבירות המיוחסות לו לא ניתן להצביע, לטענתו, על מסוכנות בעניינו. עוד טען, כי אין לו כל עבר פלילי או תיקים פתוחים במשטרה. ערעורו המפורט מופנה בעיקר להכרעת הדין ואין לומר, לטענתו, כי סיכוייו נמוכים. המבקש מציין כי בתקופת המשפט (קרוב לשנתיים) היה משוחרר בערובה ללא כל תנאי מגביל והקפיד להתייצב לכל ההליכים המשפטיים בעניינו. דרכונו של המבקש הופקד והוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגדו, וככל שיעלה בכך צורך יש בידו להציע חמישה ערבים. אשר על כן, מבקש הוא כי גזר הדין בעניינו (עונש המאסר בפועל והפיצוי שהוטל עליו לשלם) יעוכבו עד להכרעה בערעורו.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בהכרעת דין מנומקת ומפורטת הסוקרת את כלל האדנים עליהם מבוססת ההרשעה. מן ההכרעה עולה, לטענתה, כי בית המשפט נתן דעתו לכשלים שהועלו על ידי המבקש

בערעור ועמד בפירוט על מהימנות העדים מבלי ללכת שבי אחריהם. לטענתה, הפנייה לשאלת מסוכנותו של המבקש כאן איננה ממן העניין, שכן אין עוד עומדת לו החזקה בדבר חפותו. המבקש הורשע בדין בעבירות חמורות, סיכויי הערעור אינם גבוהים, ועונש המאסר שהוטל עליו ארוך דיו כדי שערעורו לא יתייתר. אשר על כן, לטענתה, יש לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה שבפניי על צרופותיה כמו גם בערעור שהוגש על צרופותיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי הגשתו של ערעור איננה גוררת מאליה, באופן טבעי ומכאני, עיכוב בביצוע עונשו של נידון. ההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בהחלטתו, יחתור בית המשפט למציאת האיזון הראוי במתח שבין האינטרס הציבורי בביצועו של העונש מיד עם מתן גזר הדין, לבין זכויותיו של הנידון בהתייחס לכך שערעורו טרם הוכרע. בענייננו, עומדים אמנם לטובת המבקש שיקולים מספר, ובהם עברו הפלילי הנקי, שחרורו ללא תנאים במהלך המשפט ואף רמת המסוכנות הנשקפת ממנו שייתכן שפחתה מעט עם פיטוריו מעבודתו. עם זאת, למול שיקולים אלו עומדים לחובתו שיקולים אחרים, כבדי משקל ומצטברים, המכריעים את הכף לטובת האינטרס הציבורי, ולדחייתה של הבקשה. ראשית , הכרעת הדין בעניינו של המבקש ניתנה פה אחד. היא מנומקת ומפורטת. מתייחסת הן לבעיות שבעדויות והן לחוזקן ומהימנותן. עיקרן של הטענות שמעלה המבקש בערעור בממצאי העובדה והמהימנות של בית משפט קמא, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין דומה כי סיכוייו בערעור אינם מן הגבוהים. שנית , המבקש הורשע בביצוען של עבירות חמורות ביותר, שהרקע להן הוא ניצול תפקידו כאח כירורג בבית החולים וניצול מצב חוסר ההכרה בו היו שרויות שתי המטופלות. חומרתם של המעשים איננה מהווה אך אינדיקאציה למסוכנות, כטענת המבקש, אלא שיש בה גם כדי להעצים את "האינטרס הציבורי בהשגת הרתעה אפקטיבית מפני ביצוע עבירות דומות על - ידי אחרים" ולהגביר את "החשש לפגיעה באפקטיביות הענישה ובאמון הציבור במערכות האכיפה אם יישלח הנידון לחופשי" (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל

פ"ד נד(2) 241, 277 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). שיקול זה פועל לחובתו של המערער במקרה דנן. למעשים בהם הורשע השפעה לא רק על הנשים בהן ביצע את המעשים, כי אם על כלל הציבור הפוקד את בתי החולים ונותן אמון ברופאים ובאחים המבצעים את מלאכתם. היעתרות לבקשתו לעכב את עונשו תשפיע, לכן, באופן שלילי על אמון הציבור במערכות אכיפת החוק, כמו גם על ההרתעה מביצוע עבירות שכאלו, וגם לכך יש משקל בהכרעה. לבסוף , לכלל השיקולים הללו מצטרפת תקופת המאסר בפועל בת חמש השנים שהוטלה עליו, המסירה חשש לכך שערעורו יתאיין אם לא איענה לבקשתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.