ע"פ 4938/01 טארק אלפנדי נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

בשלוש הזדמנויות שונות, בירושלים, גנב המערער (תושב בית-לחם) מכוניות פרטיות ממקומות חנייתן. שתיים מן המכוניות הגנובות הוציא המערער מישראל ומכר לרוכשים בתחומי הרשות הפלשתינית. את המכונית השלישית מכר, ביום גניבתה, לתושב אחת משכונותיה הערביות של ירושלים. המערער נעצר בירושלים כשברשותו כלי פריצה. הוא הועמד לדין והורשע, על יסוד הודייתו בעובדות, בשלוש פרשיות של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב. כן הודה והורשע בשהייה בלתי חוקית בישראל, בהחזקת מכשירי פריצה, בנהיגת רכב ללא רשיון נהיגה ובנהיגה ללא ביטוח. בשל העבירות לפי חוק העונשין נגזרו עליו ארבע שנות מאסר, שנתיים וחצי מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על תנאי; ובשל העבירות לפי חוק הכניסה לישראל, פקודת התעבורה ופקודת ביטוח כלי רכב - שנה מאסר, מחציתה בפועל ומחציתה על-תנאי, וכן פסילה לקבלת רשיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים. שני המאסרים הממשיים נמנים מיום מעצרו, ומכאן שהוטל עליו לרצות תקופת מאסר כוללת בת שנתיים וחצי.

בערעורה על הכרעת הדין טענה הסניגורית כי על עבירות הסחר ברכב גנוב שביצע המערער מחוץ לתחומי השיפוט לא היתה לבית המשפט סמכות לדון את המערער. כשלעצמנו לא היינו שוללים אפשרות להרשיע אדם שגנב רכב בישראל ומכרו מחוץ לתחומי השיפוט בעבירת סחר ברכב גנוב; אלא שהאפשרות לעשות כן מותנית בקיום זיקה בין עבירת הגניבה לבין עבירת הסחר. כך, למשל, אם רכב נגנב בישראל בכוונה למוכרו מחוץ לישראל, ניתן כמדומה לומר כי מקצתה של עבירת הסחר נעברה בישראל, ולפיכך נתונה לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט לגביה. אלא שקיומה של זיקה כזאת טעונה הבהרה בחלקו העובדתי של כתב האישום וכן הוכחה במשפט (אלא אם יודה הנאשם בקיומה). בכתב האישום, שהוגש נגד המערער, לא נכלל טיעון כזה.

המסקנה המתחייבת מן האמור היא, כי יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין בחלקו ולבטל את הרשעת המערער בעבירות הסחר ברכב גנוב בהן הורשע בגדר האישומים השני והשלישי של כתב האישום. הרשעתו ביתר העבירות - לרבות עבירת הסחר ברכב גנוב שיוחסה לו באישום הרביעי, בגין מכירת הרכב הגנוב בירושלים - נותרת על כנה.

הערעור שלפנינו סב גם על חומרת גזר הדין. אף שמצאנו יסוד לביטול הרשעתו של המערער בשתיים מכלל העבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי, איננו רואים מקום להתערב בגזר-דינו. העונשים שנגזרו על המערער רחוקים מלהיות חמורים, ואף בהתייחסם לעבירות שבהן החלטנו לאשר את הרשעתו, אין בהם חומרת יתר. לפיכך הננו דוחים את הערעור נגד גזר הדין.