ע"פ 4938/11 עאמר חמאדא נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.6.2011 (ת"פ 4375-12-10, כב' השופט י' נועם ), עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורו של המבקש על גזר הדין.

המבקש הורשע, לפי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו במסגרתו של הסדר טיעון (שלא כלל הסכמה לעניין העונש), בעבירות של החזקת נשק שלא כדין וסיוע לרכישת נשק שלא כדין במסגרת האישום הראשון, וכן בעבירה נוספת של החזקת נשק שלא כדין ובעבירה של נשיאת או הובלת נשק במסגרת האישום השלישי. על פי המתואר בכתב האישום המבקש היה מעורב, ביחד עם שני אחרים (להלן: נאשם 1 ונאשם 2 ), בעבירות הקשורות בנשק. לפי האישום הראשון, המבקש הסיע את הנאשם 1 לבית חנינה, על פי בקשתו ומבלי שזה יגלה לו את מטרת הנסיעה. בהגיעם לבית חנינה פגשו השניים בנאשם 2 אשר מסר לנאשם 1 שני אקדחים, מחסנית ומספר כדורים (להלן: הסחורה ), וקיבל עבורם תמורה מהנאשם 1. לבקשת הנאשם 1 החביא המבקש את הסחורה ברכבו ולמחרת היום מסר את שני האקדחים לנאשם 1. לפי האישום השלישי, המבקש נסע לבית חנינה שם פגש בנאשם 2, קיבל ממנו אקדח ומסר לו את תמורתו. לאחר מכן הוביל המבקש את האקדח לביתו שבצור באהר והחביא אותו במחסן. והכל, בהתאם לבקשתו של הנאשם 1. בגין עבירות אלו הוטלו עליו 17 חודשי מאסר בפועל ו-17 חודשי מאסר על תנאי. כיוון שבמועד מתן גזר הדין היה נתון המבקש במעצר עד תום ההליכים, נותרה לו תקופת מאסר בפועל בת כעשרה חודשים אותה עליו לרצות, ולגביה מתבקש עיכוב הביצוע. יוער, כי נאשם 1 ונאשם 2 הודו אף הם בעבירות, החמורות יותר, שיוחסו להם בכתב האישום, במסגרתו של הסדר טיעון עם המשיבה שכלל הסכמה לעניין העונש. על הנאשם 1 הוטלו 40 חודשי מאסר בפועל ועל הנאשם 2 הוטלו 27 חודשי מאסר בפועל.

המבקש הגיש, כאמור, ערעור על חומרת עונשו לבית משפט זה כאשר טענתו המרכזית היא לאפליה בינו לבין הנאשם 2, כמו גם אי מתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות. לטענתו, סיכויי הערעור טובים וכיוון שנותרו לו אך 10 חודשים לריצוי המאסר ייגרם לו עוול אם בקשתו לא תאושר.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה וממקדת טענותיה בכך שהמבקש איננו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין בקשות לעיכוב ביצוע העונש.

לאחר שעיינתי בבקשה שבפניי על צרופותיה כמו גם בערעור שהוגש על צרופותיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הגשתו של ערעור איננה גוררת מאליה, באופן טבעי ומכאני, עיכוב בביצוע עונשו של נידון. לא כל שכן כאשר מדובר במבקש שכבר החל בריצוי עונשו. ההחלטה בעניין זה, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב בכלל הנסיבות הצריכות לעניין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241 (2000)). בענייננו, חזקת החפות איננה עומדת עוד למבקש. התמקדותו של הערעור הוא בגזר הדין שנקבע ובייחוד במדרג הענישה הקבוע בו. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, ניתן לומר כי מטיבו של ההליך אין סיכויי הערעור גבוהים, בשים לב להלכה בדבר גדרי התערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998) ). כך גם, ושוב מבלי לקבוע מסמרות בדבר, בשים לב לנימוקי גזר הדין והטענות שהועלו בערעור. בנסיבות אלו, ובהתחשב בסוג העבירות בהן הורשע המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע העונש שהוטל עליו. עם זאת ובשים לב לכך שלמערער נותרה יתרת מאסר בת עשרה חודשים בלבד, תקבע מזכירות בית המשפט את הערעור לדיון בחודש ספטמבר שנה זו.

אשר על כן – הבקשה נדחית.