ע"פ 4947/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.שני הערעורים שבפנינו, שהוגשו על ידי שלושה קטינים, תוקפים בעיקרו של דבר את החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים להרשיעם ולא להסתפק בקביעה כי ביצעו את העבירות שיוחסו להם.

2.לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום נגד שישה נאשמים, כולם קטינים. שלושת המערערים שבפנינו היו בין הנאשמים (המערער 4 היה נאשם מספר 4 ומערער 5 היה נאשם מספר 6 וזאת לעניין ע"פ 4947/05. המערער בע"פ 10546/05 היה נאשם מספר 5 והוא ייקרא להלן – המערער הנוסף). המערער 4 הינו יליד 2.2.89; המערער 5 נולד ביום 14.6.90; המערער הנוסף הינו יליד 6.4.89. כתב האישום כלל שני אישומים והעבירה שבכל אחד מהם הייתה סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בין המאשימה לבין הנאשמים הושג הסדר טיעון ועל פיו הודו הנאשמים בעובדות של האישום השני. באותו אישום נאמר כי הנאשמים יידו אבנים אל עבר כלי רכב נוסעים בכביש המוביל לפסגת זאב בירושלים בשני אירועים נפרדים, בחודש ספטמבר 2004. בעקבות ההסדר ועל פיו קבע בית המשפט כי המערערים ביצעו שתי עבירות של סיכון חיי אדם כאמור. לאחר שהונחו בפני בית המשפט תסקירים של שירות המבחן לנוער החליט בית המשפט כי יש להרשיעם. בית המשפט נמנע מהרשעה של אחד מהשישה (הנאשם 2). על המערערים 4 ו-5 והמערער הנוסף הושת מאסר בפועל שחפף את תקופת מעצרם וכן הוטל עליהם מאסר על תנאי של שישה חודשים. הם אף חויבו לחתום על התחייבות על סך 1,500 ש"ח להימנע מלבצע עבירה דומה. מערער 4 והמערער הנוסף הועמדו בפיקוח של קצין מבחן לתקופה של חצי שנה ונקבע כי יבצעו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות. מערער 5 הועמד בפיקוח לתקופה של שנה. כאמור, הטענה העיקרית שבערעורים היא שעל בית המשפט המחוזי היה להימנע מהרשעה. יוער, כי שלושה מן המערערים המקוריים חזרו בהם מערעורם עוד טרם הדיון.

3.שוב ניצבת הדילמה כיצד ייתיחס בית המשפט לעניינו של קטין, נוכח השיקולים המושכים לכיוונים נגדיים. דומה שאין צורך לומר, כי כאשר עסקינן בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וכאשר מבחינת העובדות מדובר בהשלכת אבנים לעבר מכוניות נוסעות, הגישה הראויה אמורה להוביל להרשעה. מן הצד האחר עומד השיקול בדבר שיקומו של הקטין והימנעות מהטלת כתם שעלול להשפיע על עתידו. המערערים מסתמכים על פסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם). אף באותו עניין מדובר היה בקטינים, שהואשמו בנטילת חלק בהתפרעויות אלימות. בית המשפט המחוזי החליט שלא להרשיע ובית משפט זה החליט, ברוב דעות, לדחות את ערעורה של המדינה. באותו מקרה אמרנו: "כי במקרה רגיל מעין זה בו מדובר והגם שמדובר בקטינים, הכלל הוא שעל הערכאה הדיונית להרשיע את המעורבים, אם מצאה כי ביצעו את העבירות שיוחסו להם". הדגשנו שבאותו מקרה ננקט מהלך מיוחד על ידי שירות המבחן. הוכנה תוכנית שיקומית מיוחדת בה היו מעורבים הן גורמי הרווחה והן משפחותיהם של הקטינים. התברר, כי התוכנית הצליחה מאוד. במקרה הנוכחי עמדו המערערים יפה במבחן ואכן שירות המבחן ממליץ כיום לבטל את ההרשעה. עם זאת, קיים הבדל משמעותי והוא שבמקרה הנוכחי אין מדובר במהלך כה מקיף, יסודי ומשמעותי מבחינת ההליך הטיפולי שננקט. על כן, אין ללמוד מן המקרה שנדון בע"פ 7211/04 הנ"ל למקרה דכאן. אף לא ניתן להתעלם מכך שבמקרה האחר נמנעה הערכאה הדיונית מהרשעה, מה שאין כן במקרה דנא. אכן, בית המשפט המחוזי נמנע מלהרשיע את אחד מהנאשמים (נאשם 2). מסתבר, כי באשר לו היו קיימות נסיבות משפחתיות קשות במיוחד וכן ננקט לגביו הליך טיפולי ניסיוני של השמתו בהוסטל. כלומר, בעניינו של אותו נאשם היו נתונים שהצדיקו הימנעות מהרשעה.

4.בהחלט קיים חשש שמא ההרשעה תשפיע לרעה על עתידם של הקטינים. בהנחה כי ימשיכו בדרך הישר, כפי שעשו מאז ביצוען של העבירות בהן הורשעו, חשש זה גובר. כמובן, שיש לעודד אותם להמשיך במסלול נורמטיבי. נציין, כי הדין כולל הסדר להביא למחיקה של הרשעות, אף מחוץ לגדרו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981. לכן, בבוא היום ובהנחה כי המערערים לא יחזרו לבצע עבירות, יוכלו הם לפנות, כמובן, על מנת שיוסר הכתם שהביאו הם על עצמם.

5.הערעורים נדחים.