ע"פ 4952/12 אברהים אבו זהרה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 28670-02-12, כבוד השופט צ' גורפינקל ) מיום 13.5.2012.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, על פי סעיף 338(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), נהיגה ברשלנות על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), הפרת אות הניתן על ידי שוטר במדים, על פי סעיף 62(8) לפקודת התעבורה, גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, ושהייה בלתי חוקית, על פי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. במסגרת הסדר הטיעון, עתרה המשיבה לעונש של תשעה חודשי מאסר בפועל. בית המשפט הודיע לצדדים כי על פניו ההסדר המוצע נוגד את האינטרס הציבורי, והבהיר למערער כי הוא אינו כבול להסכמת הצדדים. לאחר שקילה מחדש, עתרו הצדדים במשותף לעונש מאסר של שנת מאסר בפועל.

בגזר דינו, לא קיבל בית המשפט את הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים, וזאת, על בסיס ההלכה כי מקום בו חורג העונש המוסכם על הצדדים בצורה משמעותית מהעונש ההולם את האינטרס הציבורי לא יכבד בית המשפט את הסכמת הצדדים. בנוגע לעבירות גניבת הרכב, ההתנהגות הפזיזה וההתנגדות לשוטר גזר בית המשפט על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, וכן שנת מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירות כנגד רכוש, או עבירת נהיגה פזיזה או רשלנית. במסגרת זאת, עמד בית המשפט על כך שהחוק רואה בחומרה יתרה עבירות של גניבת רכב, ולפיכך העמיד את העונש בגין עבירה זו על שבע שנים, בשונה מהעונש המקסימאלי בגין גנבה העומד על שלוש שנים בלבד. בהמשך לכך, מצא בית המשפט כי נסיבות העבירה, שבוצעה תוך שהמערער נכנס באופן לא חוקי לישראל על מנת לבצעה, ושהובילה לביצוע עבירות נוספות ברכב, מהוות שיקול לחומרה, שאינו מאפשר את קבלת ההסדר שהוצע על ידי הצדדים.

בנוגע לעבירת השהייה הבלתי חוקית, קבע בית המשפט, נוכח העובדה כי מדובר בעבירה השלישית שבוצעה על ידי המערער, והעובדה כי העבירה נעברה שלא על מנת לעבוד כי אם על מנת לגנוב רכוש, כי מדובר בעבירה חמורה. זאת, בפרט מקום בו תלוי ועומד עונש מאסר בן שלושה חודשים על תנאי נגד המערער בגין עבירה זו ממש. משכך, קבע בית המשפט שהעונש הראוי בגין עבירה זו הוא מאסר בפועל בן שישה חודשים, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי. לצד זאת, הפעיל בית המשפט את עונש המאסר המותנה שעמד נגד המערער בחופף.

מכל האמור, העולה הוא כי על המערער נגזר עונש מאסר של שנתיים מיום מעצרו.

מכאן הערעור שלפנינו. עיקר טענתו של המערער הוא כי מששקלה המשיבה את הסדר הטיעון, ושבה ושקלה אותו פעם נוספת בהמלצת בית המשפט, ולא מצאה בו דופי, הרי שחזקה עליה שפעלה בהתאם לאינטרס הציבורי. לצד זאת, טוען המערער כי העונש שהוסכם בין הצדדים הוא בטווח הענישה המקובל בגין עבירות מסוג זה, אף אם הוא מצוי ברף התחתון.

המשיבה מצידה תומכת אף היא בעמדתו של המערער. גם לגישתה, העונש שנגזר על המערער מצוי בטווח התחתון של הענישה בגין עבירות מסוג זה. יחד עם זאת, לגישתה, עונש זה ראוי בהתחשב בחולשת הראיות שבתיק. במסגרת זאת, טענה המשיבה כי יש לתת משקל לכך שהשוטרים שביצעו את המעצר ראו שלושה אנשים ברכב, אך בעת שהרכב נתפס היה בו המערער בלבד, ומשכך לא יכלו להוכיח כי הוא שנהג ברכב.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, מצאנו כי דין הערעור להתקבל.

בפתח הדברים יצוין כי טענת המערער, שעל פיה קמה חזקת תקינות להסדר הטיעון מקום בו הוא נבחן על ידי התביעה ברצינות וללא שיקולים זרים, אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבע לעניין הביקורת השיפוטית על הסדרי טיעו ן בבית משפט זה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002) (להלן: פרשת פלוני ) (וראו גם ע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל

(6.6.2007)) . ודוק, ב פרשת פלוני הועלתה האפשרות לצמצם את הביקורת השיפוטית על הסדרי טיעון רק למקום בו הוכח פגם בהתנהלותן של רשויות התביעה, וזו נדחתה בדעת רוב. המבחן שנקבע, המאזן בין האינטרס הציבורי בקיומם של הסדרי טיעון ובין האינטרס הציבורי בהלימה שבין העבירות לענישה בגינן, הוא האם העונש המוסכם חורג בצורה משמעותית מטווח הענישה הסביר בגין העבירות המיוחסות לנאשם. כפי שציינו בעבר, מקום בו מת קיימת חריגה שכזו, לא רק שבית המשפט אינו כפוף להסכמת הצדדים, הוא מחויב לסטות ממנה (והשוו לדוגמא רע"פ 7949/04 קרמנצקי נ' מדינת ישראל (27.12.2004); ע"פ 7657/10 הייב נ' מדינת ישראל

(29.3.2012)), וזאת, תוך הגנה על זכויותיו של הנאשם, לרבות, במידת הצורך, מתן האפשרות לנאשם לחזור בו מהודאתו.

מכאן, עלינו לפנות לבחינת העונש שנגזר על המערער על בסיס הלכת פלוני . בהקשר זה, מקובלת עלינו טענת הצדדים כי העונש שנגזר על המערער מצוי בטווח הענישה לעבירות מסוג זה, בהתחשב בחסכון בזמן השיפוטי עקב קיומו של הסדר הטיעון. זאת, אף אם מדובר בעונש מקל באופן יחסי. בתוך כך, נוכח חולשתו הראייתית של התיק, כפי שתוארה על ידי המשיבה, נדמה שלא נפל פגם בהסדר הטיעון המצדיק את דחייתו, וההסכמה על עונש מאסר של שנה בלבד הייתה סבירה.

נוכח כל האמור, הערעור מתקבל, עונשו של המערער יופחת ויעמוד על שנת מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.