ע"פ 4954/09 בשיר אלראזק נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

באום אלפחם פעל מרכול השייך לבני משפחתו של יאסר עבאסי (להלן: המתלונן). בתאריך 13.11.08, בשעת ערב, הגיע המערער מלווה באחרים שזהותם נותרה עלומה, לאותו עסק בו היה אותה שעה חאלד מחאג'נה (להלן: חאלד). בני החבורה אספו סחורה שערכה למעלה מ-2000 ש"ח, והורו לחאלד לרשום את החיוב על שמו של בעל העסק הקודם – ואאל גדבאן. חאלד הסביר לבני-שיחו כי ואאל מכר את זכויותיו בעסק, ומשנראה היה כי דבריו אינם משכנעים, הוא הזעיק את המתלונן. משזה הגיע והמערער וחבריו ביקשו לעזוב את המקום מבלי לשלם את תמורתה של הסחורה, חסם המתלונן את דרכם, ובתגובה הם תקפו אותו והלמו בפניו עם אגרופיהם. משניסה חאלד לסייע למתלונן, איים המערער כי יפגע גם בו.

2.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של דרישת נכס באיומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. בהמשך נדון המערער ל-24 חודשי מאסר, 14 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

3.

הערעור שבפנינו מופנה נגד העונש. נטען, כי המערער הגיע למרכול מתוך ידיעה שהוא רשאי ליטול סחורה שתמורתה תקוזז מחוב שחב בעל העסק הקודם. כמו כן, נטען כי נכון היה ליתן משקל יתר לכל אלה: הודאת המערער, חרטתו, גילו הצעיר, הסולחה שנערכה בין הצדדים, המלצתו של שרות המבחן להסתפק במאסר בו יוכל המערער לשאת בדרך של עבודות שרות, והעובדה שהסחורה שנלקחה הוחזרה לבעליה. כמו כן, הופנינו למה שהוגדרו כשגיאות שבעובדה אליהן נתפס בית משפט קמא.

4.

אין בידינו לקבל את הערעור. בין אם המערער האמין בתום לב כי הוא נוטל רכוש מכח הסכם מוקדם עם בעליו של העסק ובין אם לאו, הוא היה מצווה להרפות מהסחורה משהמתלונן עמד על כך שתשולם לו תמורתה. במקום זאת תקפו המערער וחברו את קורבנם והלמו בו, וכיצד ניתן לכנות התנהגות זו אם לא בריונות מובהקת שמקורה בהחלטת המערער לכפות, שלא כדין, את רצונו על הזולת. אכן, המערער הוא אדם צעיר, שהודה, הביע חרטה, וגם שרות המבחן ביקש שלא להחמיר עמו, אולם, מול אלה עומד הצורך להרתיע את הרבים, ובאיזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין, אנו סבורים כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנה ראויה ומאוזנת.

אי לכך, הערעור נדחה.