ע"פ 4985/05 פרהאד מירליזדה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערערים בביצוען של עבירות חבלה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים, עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(2), וכן סעיף 418 לחוק העונשין. מערער 1 – פרהאד מירליזדה (להלן: "פרהאד") הורשע גם בעבירת היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק.

על פי לשונו של כתב האישום, דרשו המערערים, בתאריך 18.7.03, מבעל בית קפה בחיפה (להלן: "המתלונן") לשלם להם "דמי חסות", ומשסרב, הכריזו המערערים באוזניו כי לא יוסיף לעבוד בעסק, ואף הפכו שולחנות וכסאות שהיו מוצבים שם. לעניין אירוע זה נעיר כבר עתה, כי בעדותו בבית המשפט הבהיר המתלונן, ובניגוד לנטען בכתב האישום, כי מערער 2 לא נטל בו חלק. לאחר כחודשיים הופיע מערער 2, רופאט מחמודוב (להלן: "רופאט") בבית הקפה, וטען באוזניו של המתלונן כי הוא גרם נזק לרכב חונה, ודרש ממנו פיצוי. משסרב המתלונן לאותה דרישה, הגיע לבית הקפה לאחר מספר שעות פרהאד, אחז במתלונן והחל לבעוט בו. בהמשך הצטרף אליו רופאט, שהפיל את המתלונן על הארץ וגם הוא בעט בו, וכך עשה גם אדם שלישי, שזהותו נותרה עלומה.

2.בעקבות הרשעתם של המערערים, גזר בית המשפט המחוזי לכל אחד מהם 3 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והם חויבו לפצות את המתלונן בסכום כולל של 15,000 ש"ח. כמו כן הורה בית המשפט על הפעלתו של מאסר מותנה בן 24 חודשים שעמד נגד שני המערערים, מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף, כך שהתוצאה הסופית היתה שהמערערים נכלאו ל-4 שנים.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה והעונש כאחד.

3.הכרעת הדין שניתנה בעניינם של המערערים היא הכרעה עובדתית, המתבססת על התרשמותו של בית משפט קמא מהעדים שהופיעו בפניו וממהימנותם. הכרעה מסוג זה מציבה בפני המבקש להשיג עליה משוכה גבוהה, הואיל וההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בתחום זה, למעט מקרים חריגים. איננו סבורים כי עניינם של המערערים נמנה על אותם חריגים. להלן נבהיר את דברינו:

א.במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבת גרסתו של המתלונן, אשר נחקר לראשונה שעות אחדות לאחר תקיפתו בחודש ספטמבר 2003, בבית החולים רמב"ם, וכבר אז נקב בשמם של המערערים כמי שתקפו אותו, וכן ציין כי חבר אליהם אדם שלישי.

נתון נוסף שמסר המתלונן בהודעה נוספת שנרשמה מפיו היה שהתוקפים נמלטו עם רכב מסוג פיאט, שצבעו אפור, ומספר הרישוי שלו הוא 12-984-05. הודעה מקיפה יותר נרשמה מפיו של המתלונן ביום 30.9.03, ושם טען כי המערערים גם נטלו כסף מקופת העסק.

נראה כי המתלונן חשש להצביע על אלה שתקפו אותו במסדר זיהוי-חי, ועל כן נערכו לו, בחודש אוקטובר 2003, מסדרי זיהוי בתמונות, בנוכחות סנגורם של המערערים, ובמהלכם הצביע על המערערים.

ב.גרסתו של המתלונן נתמכה בעדות אחיו, ולדיסלב, שאף שלא נכח בתקיפה עצמה (שהה בחדר סמוך), הוא שמע את קולו של מערער 1 משוחח עם המתלונן ואחר כך זיהה אותו בעת שנמלט לרכב בו הסתלקו התוקפים.

ג.בפני בית המשפט המחוזי הופיע גם עד ראיה לתקיפה – אוסאמה מאדי. עד זה תאר את תקיפתו של המתלונן, והוסיף כי שמע מפיו שהתוקפים דרשו ממנו "דמי חסות". העד לא ידע לנקוב בשמם של התוקפים, אולם במסדר זיהוי בתמונות הוא זיהה את פרהאד. מאידך, הוא לא זיהה את רופאט, אולם הצביע עליו בבית המשפט. אכן, לזיהוי באולם בית המשפט אין, בדרך כלל, משקל רב, עם זאת, האישור לכך שאוסאמה לא שגה גם בזיהויו של רופאט, ניתן מפיו של המערער-עצמו, שלבסוף אישר כי הגיע לבית הקפה ושוחח עם המתלונן בקשר לנזק שנגרם, לטענתו, למכונית.

ד.כאמור, מסר המתלונן כי התוקפים נמלטו עם רכב שאת מספרו הוא רשם. ואכן, ברכב זה נעצרו המערערים לאחר מספר שעות, והתברר כי הוא רשום על שם אשתו של פרהאד.

ה.באשר למערערים, הם נמנעו מלהציג בחקירתם את הגרסה שנשמעה מפיהם במהלך עדותם בבית המשפט, ולא זו בלבד שכך לא נוהגים מי שמאמינים, באמת ובתמים, בחפותם, אלא שגם בגרסתם המאוחרת התגלו סתירות רבות.

ו.אכן, בפני בית המשפט המחוזי לא באה ראיה לפיה נטל רופאט חלק באירוע מחודש יולי. אולם, אנו סבורים כי החלק הפעיל שהיה לו באירוע של חודש ספטמבר, והאלימות שהפגין כלפי המתלונן באמתלת שווא (פגיעה, כביכול, במראת הרכב), מלמדת על קיומה של זיקה בין שני האירועים, זיקה שרופאט היה מודע לה. על אותה זיקה מלמדים דברים שליוו את דרישת התשלום מהמתלונן, היינו, שהמכונית אשר ניזוקה שייכת "לאלה ששולטים ברחוב נורדאו". כזכור, נמצא כי המכונית רשומה על שם אשתו של רופאט, ומכאן מתבקשת המסקנה כי מערער זה כמו אחיו ראו את עצמם כ"שולטים ברחוב נורדאו", ועל כן מצווים הכל לציית להם ללא ערעור. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי גם אם היה ממש בטענה לפיה גרם המתלונן נזק למראה של אותו רכב, ניסיונם של המערערים לכפות עליו את התשלום בכוח הזרוע, די בו כשלעצמו כדי לבסס את הרשעתם בכל אחת מהעבירות שיוחסו להם.

בנסיבות אלו אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי היה רשאי להכריע את הכף לחובת המערערים, ומדעתנו לא שינינו גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזננו לטיעוני בא-כוחם המלומד של המערערים, עו"ד י' אביטן.

4.גם דינו של הערעור כנגד העונש להידחות. זו אינה הפעם הראשונה בה היו המערערים מעורבים במעשים פליליים שלוו באלימות קשה. בשנת 2000 הסתיים הליך דומה בעניינם, בו הורשעו בעבירות של גרימת חבלה חמורה ונשיאת נשק והובלתו שלא כדין. באותו תיק נגזרו לרופאט 6 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, בעוד שפרהאד נדון ל-4 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. האירוע בו עוסק ערעור זה מלמד אפוא כי מהמערערים נשקפת סכנה נמשכת לציבור, והראיה לכך היא שגם מאסר מותנה משמעותי שעמד נגדם, לא היה בו כדי להרתיעם מלחזור ולעסוק בפלילים. זו התנהגות אשר חייבה תגובה עונשית קשה, והדברים נכונים במיוחד ביחס לרופאט, אשר בעת שתקף את המתלונן היה במעמד של אסיר משוחרר על-תנאי.

לנוכח כל אלה אנו סבורים כי גם בגזר-הדין לא נפלה שגגה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.