ע"פ 4991/15 מדינת ישראל נ. מחמד אבו סווי

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

רקע

א.

ערעור המדינה על קולת העונש שהושת על המשיבים, והוא 8 חודשי מאסר בפועל למשיב 1 ו-7 למשיב 2, וכן מאסרים על תנאי ופיצוי המתלונן, בסך 40,000 ₪ כל אחד. המשיבים הורשעו, לאחר פרשת הוכחות, בעבירות חבלה בנסיבות חמורות (שניהם) ותקיפה (משיב 1), בפרשה עגומה. המשיבים נסעו ברכב ביום 10.2.13, סמוך לשעה 17:00 ובנתיב מקביל נסע המתלונן; משיב 1 סימן תנועת "אצבע משולשת" לעבר המתלונן, והמשיבים יצאו מן הרכב, פתחו את דלתות רכבו של המתלונן והכוהו מכות אגרוף רבות. נגרמו למתלונן נפיחות בידו, כאבים בצלעות ובצוואר, נשברו שלוש משיניו וארבע שיניים אחרות התעקמו פנימה ודם ניגר מפיו. עוד הגדילו המשיבים לעשות – הם נסעו לכיוון בית החולים הדסה בעין כרם, והמתלונן נסע אחריהם למנוע הימלטותם; שם תקף משיב 1 את המתלונן והפילו על הרצפה; והמשיב 2 הזיז את מחסום היציאה והם ברחו.

ב.

כאמור, לאחר הוכחות הורשעו המשיבים ודינם נגזר. יצוין כי בעת הדיון לעונש, בעקבות אמירה נדיבת לב מצד המתלונן שמחל על המעשים, הביעו גם המשיבים חרטה. מתחם העונש לעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בסעיפים 335 יחד עם 333 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), נקבע על-ידי בית המשפט בין מספר חודשי מאסר לריצוי ממשי לבין 24 חודשי מאסר, ובאשר לעבירות התקיפה (סעיף 379 לחוק – בין מאסר מותנה למספר חודשי מאסר בפועל. בית המשפט גזר על משיב 1 עונש כולל. הוא הביא בחשבון את פרשת המחילה כאמור, אך גם את עברם הפלילי של המשיבים, וגזר עליהם עונשים כפי שפורט מעלה.

הערעור

ג.

בערעורה מזכירה המדינה, כי לשיטתה –כפי שטענה בבית המשפט קמא –מתחם העונש לגבי משיב 1 צריך להיות בין 26 ל-45 חודשי מאסר, ולגבי משיב 2 בין 24 ל-40 חודשי מאסר. זאת, נוכח האלימות הקשה שהפעילו המשיבים בצוותא נגד המתלונן ללא סיבה, וגרימת סבל רב למתלונן; על כן מתבקשת החמרה. כן הוזכר עברם הפלילי של המשיבים. לבסוף נתבקשה הזמנת תסקיר לגבי משיב 2, יליד 28.10.94, שהיה כבן 18 ו-4 חודשים בעת המעשה, ועל פי דין מתחייב תסקיר, דבר שבשגגה לא נעשה.

התסקיר – משיב 2

ד.

התסקיר שנתקבל תיאר רקע משפחתי קשה אצל המשיב 2 – יתמות מאם – ונשירה מלימודים. צוין כי המשיב 2 הסתבך לאחר עבירת תיק זה בסחר בסמים ונדון ל-8 חודשי מאסר בפועל. נטען בפני השירות מפי המשיב 2, כי העבירה הנוכחית בוצעה ללא תכנון מוקדם ובתגובה לעלבון, בהיותו בדרך לביקור אחיו שנפצע בתאונה ואושפז ב"הדסה". השירות התרשם כי ישנה רמת מסוכנות להישנות אלימות, ועם זאת מגלה המשיב 2 הבנה לחומרת העבירה ואחריות למשפחה; נוכח נסיבותיו המשפחתיות וגילו הצעיר, הומלץ שלא להחמיר בעונשו.

הדיון

ה.

בדיון לפנינו טענה באת כוח המדינה גם, כי האירוע כלל מכות רצח שגרמו נזק פיסי רב למתלונן, המתקשה להתמודד כיום עם מראהו. אשר לתסקיר שלא הוזמן, נטען, כי התסקיר הנוכחי מיטיב עם המשיב יותר מאשר אילו הוגש תסקיר בבית המשפט המחוזי; מטעם המשיבים נטען כי עסקינן בתסקיר חיובי, וכי היעדר התסקיר השפיע לעניין התוצאה, ולכן ראוי להחזיר את הדיון אליו. אשר למשיב 1, נאמר כי הוא מצוי במעצר בית מזה שנה ומחצה ללא עבירות, וכן הוטעמה לקיחת האחריות בעת המפגש עם המתלונן בפרשת גזר הדין. נטען, כי המשיב 1 סובל מבעיות בריאות, וכי עסקינן בתקיפה ללא נשק קר או חם. נאמר גם כי המשיבים פועלים לגיוס הפיצוי, ובימים הקרובים יופקדו 30,000 ₪ מתוך 80,000 ₪ שנגזרו.

הכרעה

ו.

בטרם נכריע עיינו ברישומים הפליליים של המשיבים. המשיב 1, יליד 1986, עמד בפני בית המשפט בעבירות מ-2012 של תקיפת עובד ציבור וחבלה במזיד ברכב ונדון למאסר על תנאי, קנס ופיצוי, וכן צבר 20 עבירות תעבורה מסוגים שונים. המשיב 2, יליד 1994 כאמור, הורשע בחמש עבירות סחר בסמים שנעברו לאחר הפרשה דנא, ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי וקנס. עיינו גם בפסיקה שטרחה להגיש באת כוח המשיבים, הבאה ללמד כי העונשים שהושתו לא היו חמורים יתר על המידה.

ז.

לאחר העיון איננו רואים מנוס מקבלת ערעור המדינה, בראש וראשונה בשל המסר הנוגע להלימה ולהרתעה, כי התנפלות על הזולת במכות אכזריות ברחובה של עיר על לא עוול טעונה ענישה מחמירה יותר. נזכיר כי המחוקק קבע לעבירות דנא רף של 14 שנה לעבירת החבלה בצוותא לפי סעיפים 333 יחד עם 335 (א) (2), ושנתיים לעבירת התקיפה לפי סעיף 479. מתחם הענישה שקבע בית המשפט קמא כשלעצמו נראה לנו איפוא נמוך, אך לא נאריך בכך שכן גם במתחם שנקבע יש מקום להחמרה. ישוה כל אחד מעמנו בנפשו כיצד היה חש אילו שני בריונים היו מתנפלים עליו סתם כך ברחובה של עיר, וחובטים בו תוך גרימת נזק של ממש לגופו והטלת אימה, ואחד מהם עוד מוסיף להכות בו כעבור זמן קצר. כך אירע כאן, בדמדומי ערב חורפי.

ח.

אכן, חל משגה לעניין אי הזמנת התסקיר לגבי משיב 2, מבלי שנתלה את הקולר, אך לאחר עיון איננו סבורים כי נגרם לו נזק, שכן הענישה כלפיו היתה מתונה, וכאמור – לדעתנו מקלה מדי. "בגיר צעיר" אינו חסין ממאסר במקרים מתאימים, וכך גם עולה מן הפסיקה. עם זאת נעיר כי נושא התסקיר על פי דין צריך להיות בצקלונם הקבוע של הגורמים המשתתפים בתיקו של קטין או "בגיר צעיר" חב תסקיר. למשיב 1 הצטרפה גם עבירת התקיפה, במתחם בית החולים, בחינת חטא על פשע. לשני המשיבים, כאמור, גליונות רישום פליליים; ובכל היחס הראוי הן למצב בריאותו של משיב 1 (ששלטונות בית הסוהר בודאי ערים לו, וראוי שיהיו ערים לו) והן למתואר בתסקיר לגבי משיב 2, אין בכל הנסיבות הללו כדי לשנות מהכרעתנו כשלעצמה, ועלינו לתת יתר ביטוי לחומרתה של בריונות אלימה. נתנו דעתנו לפסיקות השונות, וכמובן ניתן למצוא מקרים כאלה ואחרים וכל אחד לנסיבותיו.

ט.

שקלנו את מכלול הנסיבות לחומרה ולקולה ומבלי למצות את הדין כערכאת ערעור, נעמיד את עונשו של המשיב 1 על 12 חודשי מאסר (תחת 8) ושל המשיב 2 על 10 חודשי מאסר (תחת 7). המאסרים על תנאי והפיצוי – בעינם. הערעור מתקבל לפי האמור.