ע"פ 4996/13 ג'מאל עדם נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל של 24 חודשים שהושת על המבקש בגזר דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל ) בת"פ 63963-12-12.

2.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, במהלך תקופה של מספר חודשים קיבל המבקש מדי שבוע לחזקתו מאחרים אלפי טבליות של סם מסוכן מסוג בופרנורפין ואלפי קפסולות של סם מסוכן מסוג מתוקסימתקתינון. לבקשת האחרים, החזיק

המבקש את הסמים בדירה בה התגורר בתל אביב ובעבור שכר יומי סיפק להם מדי יום מאות טבליות וקפסולות על מנת שיסחרו בהן. בחיפוש שנערך בדירתו נתפסו חלק מהסמים. בגין מעשים אלה הורשע המבקש על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של עסקה אחרת בסם מסוכן לפי סעיף 13 ובעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. ההסדר לא כלל הסכמה על העונש.

בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המבקש והשית עליו שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי לבל יעבור במהלך שלוש שנים עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים.

ביחס למועד ריצוי העונש נקבע ביום 26.6.2013 כי עונש המאסר יעוכב עד ליום 14.7.2013 לצורך התארגנות, בכפוף לערבויות של התחייבות עצמית וחתימת ערב צד ג' בסך 10,000 ₪ וכן ערבות צד ג' נוספת בסך 15,000 ₪. באותו היום, משלא עלה בידי המבקש להמציא ערב צד ג', נקבע כי ריצוי עונש המאסר יתחיל בו ביום. למחרת, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקש לשוב ולעכב את ביצוע עונש המאסר ולאחר שהמדינה נתנה לכך את הסכמתה הוחלט על עיכוב ביצוע העונש בתנאים שנקבעו. ביום 4.7.2013 הגיש המבקש בקשה לאישור ערב. בית המשפט המחוזי ציין כי עד לאותו מועד לא נמצא ערב מתאים והמבקש החל לשאת בעונשו, ומשכך אין מקום עוד להורות על עיכוב הביצוע שניתן למבקש בתחילה לשם התארגנות.

3.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין ולצידו הבקשה שלפניי בגדרה הוא משיג על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע העונש שלדבריו אינה עולה בקנה אחד עם החלטתו המקורית בעניין. בערעורו מתבקש בית המשפט להימנע מענישה הכוללת מאסר בפועל. לטענת בא-כוח המבקש, סיכויי הערעור טובים שכן לשיטתו לא נשקלו שיקולים כבדי משקל לקולא ובהם אי העמדתם של מעורבים נוספים לדין, חלקו של המבקש בביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות לרבות העובדה כי המבקש לקוי ראיה ברמה של כמעט עיוורון מוחלט.

המשיבה מצידה טוענת כי עניינו של המבקש אינו מצדיק עיכוב ביצוע על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה. צוין כי עיכוב הביצוע עליו הורה בית המשפט המחוזי היה לתקופה קצרה שנועדה להתארגנות המבקש, ולכן החלטה זו אינה רלוונטית לשם הכרעה בבקשת עיכוב הביצוע ככל שזה מתבקש עד להכרעה בערעורו של המבקש על גזר הדין.

4.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה שלפניי היא לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עד למתן הכרעה בערעור שהגיש המבקש על גזר הדין. משכך, אין בהחלטתו המקורית של בית המשפט המחוזי, לפיה יעוכב ביצוע העונש במספר שבועות לצורך התארגנות בכפוף למציאת ערב, כדי להשפיע בהכרעה וודאי לא להכריע בבקשה הנידונה שעניינה עיכוב המאסר עד למתן פסק דין. הכרעה מעין זו תיבחן על פי הלכת שוורץ (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241). בהתאם, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי בריצוי מיידי של עונש שהוטל על מי שהורשע בפלילים לבין שמירה על זכותו לערער על עונשו, מבלי שריצוי עונש המאסר ייתר את הדיון בערעור. בגדר איזון זה יש צורך לבחון את סיכויי קבלתו של הערעור אף כי מדובר באומדן ראשוני ובסיכויים לכאורה בלבד.

בעניינו של המבקש, התייחס בית המשפט המחוזי בגזר דינו גם לשיקולים לקולא שעמדו לטובת המבקש. שיקולים אלה כוללים את נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש – כפי שעולות מהתסקיר – מצבו הגופני הכולל עיוורון כמעט מוחלט, שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה ובעקבותיו יחס עוין כלפיו מצד מעורבים אחרים לכאורה שכלל אף תקיפתו על ידם. ביטוי לשיקולים אלה ניתן למצוא גם בגזר הדין. נוכח זאת, גם אם יש מקום לייחס משקל רב יותר לנסיבות אלה, כמו גם לטענה בדבר אי העמדתם לדין של מעורבים נוספים

– ובלי להביע עמדה מעבר לנדרש בבקשה זו לכאן או לכאן – לא נראה כי קיים סיכוי גבוה דיו שבערעור יבוטל רכיב המאסר בפועל או אפילו יומר לעבודות שירות. זאת, גם בהתחשב בשיקולים שקיימים לחומרא.

5.

הבקשה נדחית. המבקש ימשיך בריצוי עונש המאסר בו החל.