ע"פ 500/10נאיל סלמאן אבו דולה נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (השופט ר' צמח ) מיום 18.1.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק תו"ב 20994-10-09.

1.

ביום 25.10.2009 הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום נגד המערער המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ג) ו-208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, וכן לפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. בדיון שהתקיים ביום 18.1.2010 הוקרא כתב האישום למערער, ובא-כוחו הודיע כי הוא כופר במיוחס לו בכתב האישום וכן העלה טענה בדבר הגנה מן הצדק. במהלך הדיון הציג בית המשפט בפני המערער תמונות של המבנה נשוא כתב האישום, אשר נמצאו בידי בא-כוח המדינה, ושאל אותו האם הוא מכיר את המבנה שבתמונות. בא-כוח המערער ביקש להשיב על השאלה במקום מרשו, ובית המשפט קבע כי הוא איננו מוכן לקבל תשובות הקשורות בזיהוי המבנה האמור מבא-כוח המערער והורה למערער להשיב לשאלת בית המשפט. בהמשך, השיב המערער כי הוא מכיר את המבנה, אך סירב להשיב לשאלת בית המשפט בעניין בעלותו עליו. בתגובה, קבע בית המשפט כי: " הנאשם מתחכם ואינו מוכן לענות לשאלת בית המשפט בהנחיית סנגורו ".

2.

בהמשך הדיון ביקש בא-כוח המערער כי המותב יפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשת הפסלות נטען כי העובדה שבית המשפט סבור כי "הנאשם מתחכם" מקימה חשש ממשי למשוא פנים, שכן היא מעידה על-כך שבשלב מוקדם בהליך גיבש בית המשפט ממצאי מהימנות ביחס למערער. בא-כוח המדינה התנגד לבקשה, בטענה כי מערכת השפיטה מתקשה גם כך להתמודד עם עבירות התכנון והבנייה, ולפיכך אין מקום בהליכים מסוג זה להערמת קשיים נוספים על-ידי היצמדות דווקנית לפרוצדורה הפלילית, כפי שנהגו המערער ובא-כוחו.

3.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, בציינו כי כחלק מניהול הדיון, באפשרותו של בית המשפט לדרוש תשובה מפורטת של הנאשם לכתב האישום, ובכלל זאת – לעניין הבעלות על המבנה נשוא כתב האישום, שהינה שאלה מרכזית בתיקי תכנון ובנייה. כן נקבע, כי התחמקות המערער, בסיוע בא-כוחו, ממענה על שאלת בית המשפט, עולה כדי התחכמות שמקומה לא יכירנה בבית המשפט. לבסוף, נקבע כי על בא-כוח המערער לייצג את מרשו באופן שזכויותיו תישמרנה, אך מבלי לפגוע בניהול המשפט ובעשיית הצדק.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו שב וטוען המערער כי התבטאויותיו של בית המשפט כלפיו מעידות על חשש ממשי למשוא פנים. עוד נטען, כי החלטתו של בית המשפט, בה דרש מהמערער להשיב לשאלתו בעצמו, מפרה את זכותו של המערער לכך שבא-כוחו ישיב על שאלות המופנות אליו במהלך הדיון.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ומששקלתי את טענות המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בהתאם להלכה שהתגבשה בבית משפט זה, התבטאויותיו של שופט במסגרת ניהול ההליך השיפוטי יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07

טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 196-195 (2006)). המקרה הנדון בוודאי אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן. בנדון, התבטאויותיו של בית המשפט כלפי המערער נבעו בבירור מרצונו לקדם ולייעל את הדיון, במצב שבו חרף הפצרותיו החוזרות והנשנות של בית המשפט, סירב המערער להשיב על שאלותיו . בנסיבות אלה, דבריו של בית המשפט אינם מלמדים כי דעתו ננעלה ביחס למערער ואינם מקימים עילה לפסילתו. כן נכון הדבר ביחס להחלטתו של בית המשפט שלא לאפשר לבא-כוח המערער להשיב על שאלת בית המשפט במקום מרשו. החלטה זו הינה החלטה דיונית מובהקת, אשר בהתאם להלכה שנקבעה זה מכבר בפסיקתנו, אף היא אינה מגלה עילה לפסילת שופט (ראו, למשל: ע"פ 10175/09 כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.1.2010).

5.

בהתחשב בכל אלה, ומשלא מצאתי כי המערער הוכיח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, דין הערעור להידחות.