ע"פ 5009/01 אלון שטיימן נ. מדינת ישראל

1.העורר הורשע על פי הודאתו בפריצה לרכב וגניבת רדיו טייפ מתוכו, עבירות שבוצעו בחודש ינואר 1999.

בטרם גזר בית משפט השלום את העונש, הוא הפנה את העורר לשרות המבחן, אך זה התקשה לעשות את מלאכתו עקב אי-שיתוף פעולה של העורר. במצב זה, ולאור עברו הפלילי של העורר, וקיומו של עונש מאסר על תנאי, גזר בית המשפט את אלה:

א.שישה חודשי מאסר.

ב.שנים עשר חודשי מאסר על תנאי.

ג.הופעל מאסר על תנאי בן שמונה חודשים, במצטבר, כך שהתוצאה הסופית היא שעל העורר לשאת במאסר של 14 חודשים.

ד.העורר חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

על גזר דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם נדחתה בקשתו של העורר לעכב את ביצוע העונש, וזה נושא הערר שבפני.

2.אינני סבור שבהחלטה זו נפל פגם. לא נעלמו ממני גילו הצעיר של העורר (יליד שנת 1980), ומצב בריאותו הלקוי. כמו כן הייתי ער לכך שהעבירה בגינה הורשע בוצעה לפני זמן לא קצר. אך כנגד כל אלה ניצבת העובדה, שחרף גילו הצעיר, צבר העורר לחובתו עבירות לא מעטות, בעיקר בתחום עבירות הרכוש. נראה שהעורר אינו נתון לאימת הדין, והראיה הטובה ביותר לכך היא אותו תיק אשר צירף במסגרת הענישה נשוא הערעור. תיק זה עוסק בעבירה של גניבה מרכב, ולכאורה אין בכך ייחוד, אך אותו ייחוד קיים גם קיים בעובדה שעבירה זו בוצעה בתאריך 8.6.99 , יומיים בלבד לאחר שבית משפט השלום בנצרת גזר לעורר עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים, ככל הנראה מתוך כוונה להימנע מלמצות עמו את הדין, ומתוך כוונה לשים את הדגש על ההרתעה לעתיד.

מי שנוהג כך, וגם אם הוא צעיר, מעיד על עצמו שגלומה בו סכנה מוחשית לציבור ולרכושו, ומכאן מסקנתי שלא הוכחה עילה אשר תצדיק את דחיית ביצועו של העונש. במצב זה כל שנותר לי הוא לקוות שבית המשפט המחוזי ימצא דרך לקבוע מועד מוקדם לשמיעת הערעור.

לנוכח מצבו בריאותו הלקוי של העורר, מתבקשים שלטונות שב"ס להעניק לו את הטיפול הדרוש, על פי שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים.