פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5025/04
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
רביע בכר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 14.4.04,
בתיק פ' 201/03, שניתנו על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ-מנהיים
תאריך הישיבה:
ח' באדר א' תשס"ה
(17.2.2005)
בשם המערער:
עו"ד באסם קנדלפת
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן:
עו"ד ענת חולתה
גב' אדווה פרויד
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
במהלך האירועים שהתרחשו בחודש אוקטובר 2000, נורה גיסו של המערער, חוסאם חליל, ונפצע. בעקבות כך קשרו המערער ושלושה אחרים לנקום ביהודים על ידי השלכת אבנים ובקבוקי תבערה לעבר בית במצפה נטופה. את זממה הוציאה החבורה לפועל ביום 15.12.00, ולאחר שניפצו את זגוגית החלון של אחד הבתים, ידו הקושרים בקבוק תבערה שחדר לבית והתלקח. בדיעבד התברר כי אותה שעה לא היו הדיירים בביתם, ושכנים שהבחינו באש שפרצה, נזעקו לכבותה. בעקבות כך נגרם לבית נזק הנאמד בסכום של 12,000 ₪.
המשיבה ייחסה למערער עבירות של הצתה בנסיבות מחמירות, יצור נשק וקשירת קשר לבצע פשע. על כך הגיב המערער בהודאה כי נטל חלק באירוע, אולם הכחיש כי התכוון לפגוע בבני אדם, באשר לא היה לו יסוד לחשוב שבבית אליו הושלך בקבוק התבערה מצויים אנשים.
סעיף 448 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עוסק במי שמשלח אש במזיד בדבר לו לא במטרה לפגוע, בין היתר, בבני אדם. אדם הפועל במזיד הוא מי שמתקיים בו יסוד נפשי של מודעות כמשמעותו בסעיף 20(א) רישה של החוק. אולם בכך לא די, הואיל וצריכה להתקיים בו גם "כוונה לפגוע" אף שהתוצאה עצמה אינה נמנית על יסודות העבירה. לעניין זה מוסיף סעיף 20(ב) לחוק העונשין וקובע, כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן". ולענייננו, נחלת הכלל הוא כי בית מגורים משמש מטבעו קורת גג לדייריו, והדברים נכונים במיוחד בשעת ערב (20:00 עד 21:00), כאשר מרבית הבריות כבר שבו מעמל יומם, ופעוטות אף פורשים לנום את שנתם. לפיכך, המשלח אש בבית מגורים, מבלי שטרח לוודא שהוא ריק מאדם, כמוהו כמי שהתכוון לפגוע בדייריו של הבית. זו הנחה ראייתית שבידי המערער היה להזימה על ידי הבאתן של ראיות מטעמו, ולא זו בלבד שהוא לא הרים נטל זה, אלא שמסקנתו של בית משפט קמא היתה שהבחירה באותו בית אליו הושלך בקבוק התבערה, היתה רק עקב קרבתו לגדר הישוב, והיא לא נבעה מכך שהבית נראה ריק מיושביו. יתרה מכך, בית המשפט הוסיף וקבע כי: "ברור מכל הנסיבות כי הנאשם היה מודע לאפשרות המסתברת הקרובה מאד לוודאי כי בתוך הבית נמצאים דייריו", (ראו עמ' 31), ומכאן מסקנתו הנוספת כי "הנאשם ושותפיו ביקשו להצית את הבית על יושביו" (עמ' 32). ממצאים אלה הם ממצאים שבעובדה, שגם לאחר לימוד השגותיו של בא-כוח המערער לא ראינו מקום להתערב בהם.
הערעור נדחה.
ניתן היום, ח' באדר א' תשס"ה
(17.2.2005).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ש ו פ ט ת