ע"פ 5035/08 ליאורה דבול הזמי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערת, על פי הודאתה, בעבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף והפרת אמונים בתאגיד. נטען, כי המערערת עבדה במשך שנים רבות בבנק, ונוכח האמון שניתן בה הפקידו אחדים מהלקוחות בידיה את ניהול חשבונותיהם, בהנחה כי תפעל לטובתם. אולם, המערערת מעלה באמון זה, ובמשך מספר שנים גנבה מחשבונות הלקוחות סכום מצטבר של כ-3.5 מיליון ש"ח, תוך שהיא מזייפת מסמכים בהם עשתה שימוש כדי לבצע את זממה.

2.

בגדרו של הסכם טיעון שהוצע לבית המשפט המחוזי, היתה המערערת אמורה לשלם פיצוי לבנק בסכום של 1.6 מיליון ש"ח, ובעקבות כך הגבילה המשיבה את עתירתה לעונש ל-5 שנות מאסר, בעוד שההגנה היתה רשאית לעתור לכך שתקופת המאסר לא תעלה על 3 שנים. ברם, בפועל שילמה המערערת סכום של 275 אלף ש"ח בלבד, ובעקבות כך נדונה לחמש שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי.

3.

בערעור שבפנינו המכוון כנגד העונש נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערת חרף הנימוקים לקולא שנטענו בפניו, ולהלן אחדים מהם: מיד עם גילוי הפרשה בשנת 2003 הודתה המערערת במעשיה, נטלה אחריות, ושיתפה פעולה עם הבנק וחוקרי המשטרה; מאז ביצוע העבירות חלפו למעלה מ-5 שנים, ועד להגשתו של כתב האישום חלפו שלוש שנים; בתחילת הדרך היו נכונים בני משפחתה לסייע בידה להיטיב את הנזק, אולם עם חלוף הזמן ונוכח דרישותיו המוגזמות של הבנק, אותה נכונות התפוגגה, ועל כן נבצר ממנה לשלם סכום גדול יותר מזה ששולם בפועל; נוכח האמור, אף התביעה הביעה נכונות להסתפק בסכום אותו הצליחה המערערת לגייס, ולהותיר את הסדר הטיעון על כנו; המערערת היא אם לשלושה ילדים להם צפוי להיגרם נזק רב כתוצאה מכליאתה.

4.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. העבירות אותן ביצעה המערערת קשות ומכוערות הן. היא מעלה באמונם של מעבידה ולקוחותיה, תוך שהיא משלשלת לכיסה סכום ניכר ביותר, שלגרסתה בוזבז ושוב איננו. זוהי התנהגות אותה יש להוקיע כי היא מעידה על שחיתות אישית בה היה כרוך נזק כספי ניכר לזולת. כדי למנוע מעשים מסוג זה, ולמצער לצמצם את היקפם, מצווה בית המשפט להבהיר לכל את המחיר היקר אותו עלול להידרש מבצעם לשלם. מנקודת השקפה זו העונש שנגזר על המערערת חרף נסיבותיה האישיות, אינו חמור כלל ועיקר, במיוחד שעה שהוא לא חרג מגדרו של הסכם הטיעון אותו גיבשו הצדדים.

נוכח האמור, הערעור נדחה.