ע"פ 5047/98 א.ש. אנרגיה בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים

המבקשת ביצעה באתר מאגר שיקמה עבודות של כריית חול ללא היתר הנדרש על פי הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-. הועדה המקומית (להלן: המשיבה) הגישה לבית משפט השלום בבאר-שבע בקשה למתן צו שיפוטי להפסקת עבודות על פי סעיף 239 לחוק, ובית משפט השלום נעתר לבקשה ונתן צו "להפסקת כל עבודה שמבצעת המשיבה (המבקשת בפנינו) במאגר שקמה, כל עוד אין בידיה היתר לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה1965-".

על החלטת בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. כן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקת העבודות שניתן בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת אבידע) דחה בהחלטה מנומקת את הבקשה לעיכוב ביצוע הצו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

במקביל להליכים אלה, תלוייה ועומדת בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע עתירה מנהלית שהוגשה על ידי עמותת "אדם טבע ודין" כנגד המבקשת, הנוגעת לפעולות כריית החול שביצעה המבקשת במאגר שיקמה (להלן: העתירה המנהלית). בעתירה זו נדונה בקשת העותרת לצוות על המשיבה ורשויות נוספות להפעיל את סמכויותיהן לפי חוק התכנון והבניה ולגרום להפסקת עבודות הכרייה.

בא כוחה של המבקשת עשה כל מאמץ לשכנעני לעכב את ביצוע הצו, והוא טען בענין זה כל שניתן בכתב ובעל פה. עם זאת, לא עלה בידו להצביע על טעם משכנע שיש בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור על הסרוב לעכב את ביצוע הצו.

טיעוניו של בא כוח המבקשת לעיכוב הביצוע מבוססים בעיקר על סיכויי הערעור, ועל טענות הנוגעות למאזן הנוחיות. לענין סיכויי הערעור, העלה מספר טענות. טענתו העיקרית של בא כוח המבקשת בערעור היא כי העבודות המבוצעות מטעם מרשתו, הינן עבודות לפי חוק המים, התשי"ט1959- (להלן: חוק המים), ומטעם זה אינן טעונות היתר לפי חוק התכנון והבניה. טענה זו הוא משתית על תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז1967-, הקובעות בין החריגים לעבודות הטעונות היתר, עבודות המתבצעות בהתאם לחוק המים.

עוד טען בא כוחה של המבקשת כי כיוון שהעבודות המבוצעות הן עבודות לפי חוק המים, בית המשפט המוסמך לדון בענין כולו הינו בית הדין לעניני מים.

טענה נוספת בפי בא כוחה המלומד של המבקשת היא, כי במסגרת העתירה המנהלית הגיעה המבקשת להסכם עם המשיבה ואחרים, הסכם שקיבל תוקף של החלטת בית משפט, לפיו תוכל המבקשת להמשיך ולבצע עבודות כריית חול בתחומים מסויימים של מאגר שיקמה. הסכם זה הינו לטענתו עדיין בתוקף, כיוון שטרם בוטל, ומטעם זה לא היתה הצדקה להוצאת צו להפסקת העבודה.

לא מצאתי ממש באף אחת מטענות אלה. המבקשת החלה לבצע את עבודות כריית החול מכוח הסכם בינה ובין חברת מקורות. חברת מקורות אשר מטעמה פעלה המבקשת ביצעה עבודות לפי חוק המים, בהיותה בעלת רשיון לפי סעיף 44ב לחוק זה.

אין חולק כי המבקשת אינה פועלת עוד מטעם חברת "מקורות" אשר איננה ממשיכה לפעול באתר. על רקע שינוי זה בנסיבות אף ניתנה החלטת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט לרון), כי לצו שניתן בהסכמה בעתירה המנהלית, אין עוד תוקף.

בא כוחה של המבקשת תקף החלטתו זו של השופט לרון, אולם אין בפני ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וככל שהענין מצוי במסגרת הדיון שלפנינו, זוהי החלטה תקפה.

לכאורה, מאז שהמבקשת מבצעת את עבודות כריית החול שלא מטעם מקורות, אין לומר שפועלת היא לפי חוק המים, שכן היא מבצעת עבודות כרייה שלא במסגרת רישיון ההחדרה שניתן לחברת מקורות. התוצאה המתבקשת מכך היא כי עבודות הכרייה טעונות היתר לפי חוק התכנון והבניה.

במצב דברים זה, ועד שלא יקבע בית המשפט המוסמך אחרת, מתן עיכוב ביצוע לצו הפסקת העבודה כמוהו כמתן היתר למבקשת לבצע עבודות האסורות על פי חוק התכנון והבניה.

הנזקים העלולים להגרם למבקשת כתוצאה מהפסקת העבודות ניתנים לפיצוי כספי, ולפיכך אין מדובר במצב בלתי הפיך הדורש התערבותו של בית משפט זה. מנגד, עיכוב ביצוע הצו להפסקת העבודות עלול לגרום לנזק בלתי הפיך הן מבחינת המצב הפיזי באתר, והן מבחינת הפגיעה בהוראות החוק. בין האינטרס הכלכלי של המבקשת הניתן לפיצוי כספי לבין האינטרס של מניעת נזק לאתר, נוטה הכף לטובתו של האינטרס האחרון. לכך יש להוסיף את השיקול שבית המשפט לא יתן תוקף לפעולה אשר על פניה היא בלתי חוקית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.