ע"פ 5066/07 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של ניסיון אונס ומעשה מגונה, ולהלן העובדות שיוחסו לו. בתאריך 9.4.06 הגיע המערער, שהועסק בניקוי שטיחים בבתים פרטיים, לבית הוריה של קטינה, ילידת חודש אוגוסט 2000. בשלב כלשהו, כאשר נותר המערער לבדו עם הקטינה בעוד אמה שוהה בחלק אחר של הבית, הוא הושיב אותה על ברכיו והחל ללטף את גופה, גם באיבריה האינטימיים. בהמשך, הורה המערער לקטינה להתכופף, ואז הסיט את תחתוניה וניסה להחדיר את אצבעו לאיבר מינה.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות הרשעתו הוא נדון לשש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 20 אלף ש"ח.

2.

כנגד גזר-הדין הוגשו שני ערעורים. באחד, עותרת המדינה להחמיר בעונש, הואיל, ולהשקפתה, אין בו מענה הולם לחומרתן של העבירות, הנזקים הנפשיים הקשים שגרם המערער לקורבנו, הצורך להרתיע את הרבים ומסוכנתו של המערער כפי שמשתקפת מתסקיריו של שרות המבחן. מנגד, מבקש המערער כי נפחית מתקופת המאסר שהושתה עליו. נטען, כי הוא הודה בעובדות, הביע חרטה בפני הקטינה ומשפחתה, חסך את עדותה בבית המשפט, והחשוב מכל, שנוכח הכרתו בקשייו לשלוט בדחפיו המיניים ומשיכתו לילדות, הוא פנה, מספר חודשים לפני האירוע, לקבלת טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ששולב עם טיפול תרופתי. ועוד נטען, כי אין לייחס לתסקיריו של שרות המבחן משקל, הואיל ואלה התבססו על מפגש יחיד שקוים עמו, בעוד שחוות הדעת מטעם ההגנה נסמכת על מעקב וטיפול ממושכים.

3.

קשים וחמורים הם המעשים בהם חטא המערער. מדובר באדם בוגר, בן 33 בעת ביצוען של העבירות, שבחר בילדה שבטרם היתה בת 6 שנים אילצה לחוות טראומה מינית קשה, לה עלולות להיות השלכות ניכרות על חייה ועתידה. את מעשיו הבזויים בצע המערער בעוד אמה של הקטינה נמצאת בקרבת מקום, ללמדך עד כמה חזקים דחפיו, שגם כאשר קיים סיכון מוחשי כי ייתפס בקלקלתו, אין בכוחו לרסנם. אכן, המערער שהיה מודע לסטייתו, פנה לבקש עזרה מגורמי הטיפול, אולם דווקא משום כך אתה מצפה ממנו כי יזהר שבעתיים, ומקום שקיימת סכנה כי לא יוכל לשלוט ביצריו יתרחק מקטינים.

המערער כשל בתחום זה, וכתוצאה מכך הוא אמלל ילדה רכה בשנים והסיט את חייה ממסלולם, עד שאפשר כי אותה טראומה שנגרמה לה תלווה אותה עוד שנים הרבה. בנסיבות אלו היה נכון להורות על כליאתו של המערער לזמן ממושך, הן כדי לגמול לו על מעלליו והן כדי להרתיע את הרבים. להשקפתנו, בית המשפט המחוזי איזן בגזר דינו בין כל השיקולים הצריכים לעניין, ומכל מקום אין בעונש שגזר סטייה מופרזת מרמת הענישה הנוהגת, עד כדי צורך בהתערבותה של ערכאת הערעור. מאותם טעמים לא ראינו מקום לקבל את ערעור המדינה. לעניין זה ייחסנו משקל לעובדה שהמערער פנה ביוזמתו לקבל סיוע מגורמי הטיפול קודם לביצוען של העבירות, ונראה לנו כי טוב יעשו גורמי שב"ס אם ישלבו אותו בטיפול גם במהלך מאסרו, כדי שסכנתו לציבור בכלל, ולקטינים בפרט, תפחת.

אשר על כן, הערעורים נדחים.