ע"פ 5071/97 טלאל חסן עיסא עטא נ. מדינת ישראל

המערער קשר עם שלושה אחרים לבצע שוד מזויין בחנות לממכר תכשיטים בטייבה. במועד המתואם באו הקושרים למקום. המערער ואחד מן האחרים הצטיידו באקדחים שסופקו להם על ידי שותפיהם ונכנסו לחנות כשהאקדחים מוסתרים בתוך בגדיהם. אותה עת נמצאו בחנות המתלונן (בעל החנות), אשתו, בתו (ילדה כבת שש) ועוד ארבעה אנשים נוספים. במשך זמן מה העמידו השודדים פנים כי באו לרכוש דבר-מה בחנות. בשלב מסויים תקף שותפו של המערער את בעל החנות מאחור ולאחר שתפסו שלף את אקדחו וירה ברגלו הימנית. אחר כך הפילו ארצה כשפניו כלפי מטה, לחץ בברכו על גבו ורוקן את כיסיו. המערער שלף גם הוא את אקדחו ואיים בו כלפי יתר הנוכחים, הורה להם לשכב על הרצפה ולעצום את עיניהם, ותוך שכיוון את האקדח לעבר ראשה של בת השש (בתו של המתלונן), איים על המתלונן כי אם לא ישתוק יהרוג אותו וגם את בתו. אחר כך ירה יריה אחת לעבר התקרה ויריה נוספת לעבר חדר המדרגות. בשלב זה נכנסו לחנות גם שני שותפיהם של המערער וחברו ובעזרת חברו של המערער רוקנו את הכספת שבחנות מן הכסף ותכשיטי הזהב שהיו בה. כל אותה עת שמר המערער על הנוכחים כשהוא מאיים עליהם באמצעות האקדח ובאזהרות שלא לזוז פן יפגע בהם. לאחר שהשודדים ריכזו את שללם בתוך סלים ועמדו לצאת מן החנות הופיעו במקום כוחות משטרה ועצרו אותם. בחקירה הוברר כי המערער וכן שותפו העיקרי לביצוע השוד, שהואשם ביחד עמו, הם תושבי השטחים המוחזקים ששהו בישראל ללא היתר כחוק.

על יסוד הודאתו בעובדות הורשע המערער בקשירת קשר לביצוע פשע, בשוד מזויין, בנשיאת נשק שלא כדין, בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות וכן בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. בית המשפט המחוזי גזר עליו שבע שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי.

הערעור שלפנינו מופנה כנגד חומרת עונש המאסר. בטרם נתייחס לכך, ולהסרת ספק שעורר הסניגור על יסוד האמור בגזר הדין של בית המשפט קמא, הננו מבהירים כי המערער לא הורשע בעבירות הנוספות של שימוש במסמך מזוייף, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט, שכן ההרשעה בעבירות אלה (שבגזר הדין הוזכרה בלשון רבים לגבי שני הנאשמים) התייחסה, לאמיתו של דבר, רק לשותפו של המערער ולא למערער.

העיון בכלל נסיבות המקרה הובילנו לכלל מסקנה כי אין עימנו מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי. המדובר בעבירות חמורות שבוצעו על ידי המערער בשיתוף עם אחרים. המערער ואחד מחבריו השתמשו לביצוע השוד בכלי יריה. הם פתחו באש והתאכזרו אל קורבנותיהם. גם השוואת העונש שהושת על המערער לעונשים שנגזרו על כל אחד משלושת שותפיו איננה יכולה להועיל למערער. ככל שהבחין בית המשפט בין המעורבים האחרים, שהיו שותפים לשני מעשי שוד, לבין המערער שהשתתף רק באחד מן המעשים, היתה הבחנתו מותרת והתבססה על שיקולים ענייניים. גם בהביאנו בחשבון את העובדה שלחובת המערער אין הרשעות קודמות בעבירות העשויות להיות רלבנטיות לקביעת עונשו בגין הפרשה הנוכחית, נחה דעתנו כי העונש שנגזר עליו הולם את חומרת המעשים וכלל אין לומר עליו כי הוא חמור.

הערעור נדחה.