ע"פ 5077/04 אבו דגש וואיל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחיפוש שנערך בביתו של המערער בשפרעם בחודש מאי 2003, התגלה סם מסוכן – טבליות אקסטזי וסם מסוג קנבוס. בכתב האישום נטען, כי הסמים נתפסו בחדר השינה של המערער ובסלון ביתו, ועל כן יוחסה לו עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי.

המערער לא כפר בעובדה שהסם נמצא בביתו, אולם טען כי הסם שייך לאחיו – מוסטפא, שנהג ללון שם. כאן המקום לומר שמוסטפא, שהועמד אף הוא לדין בתיק זה, הכחיש תחילה את טענת המערער בדבר הבעלות בסם, אולם במהלך עימות שנערך ביניהם, הודה כי הסם שייך לו. חרף זאת, הורשע המערער כמי שידע על החזקת הסם בביתו, והרשעתו נסמכה על עדותם של שני שוטרים שערכו את החיפוש, ושמעו מפיו כי הסם שייך לו. זאת ועוד, גם המקומות בהם נתפסו הסמים – חדר השינה וסלון הבית – שכנעו את בית משפט קמא כי לא יתכן כלל שהמערער לא ידע על קיומם. למסקנה זו הגיע בית המשפט גם לאחר שנתן אמון בעדות השוטרים, לפיה היה זה המערער שאמר להם כי חלק מהסם מוחבא מתחת לספה, ומותר היה לתהות כיצד ידע המערער נתון זה, אם לטענתו לא ידע כלל על אחזקתו של הסם בביתו?

ההכרעה בתיק זה היא הכרעה עובדתית, וגם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוניו של בא-כוח המערער בפנינו, לא מצאנו מקום להתערב בה, באשר היא מבוססת על האמון שנתן השופט המלומד של בית משפט קמא בעדים שהופיעו בפניו.

מכאן מסקנתנו, כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להידחות, וכך אנו סבורים שיש לנהוג גם בערעור המופנה כנגד העונש. בית המשפט המחוזי גזר למערער 13 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וכן הופעלו שני מאסרים מותנים, בחופף. עונש זה אינו חמור כלל, הן משום חומרת העבירה בה חטא המערער, והן משום שגם בעבר הורשע בעבירה דומה.

בא-כוחו המלומד של המערער העלה בפנינו הסתייגויות שונות ביחס למאסר המותנה שהופעל, אולם גם בהן לא מצאנו ממש.

הערעור נדחה.