ע"פ 511/11 סאלח מריסאת נ. מדינת ישראל

לפניי בקשות לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.12.2010 (ת"פ 7111/08, ת"פ 7130/08, ת"פ 7133/08, כבוד השופט כ' סעב ), וזאת עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורים שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של חבלה במזיד ברכב. בנוסף ייחס כתב האישום למבקש עאטף מריסאת (נאשם 3 בכתב האישום) גם עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, ולמבקש סאלח מריסאת (נאשם 1 בכתב האישום) יוחסה גם עבירה של איומים. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 7.6.2008 שהה המבקש סאלח מריסאת (נאשם 1 בכתב האישום) עם המבקש עאטף מריסאת (נאשם 3 בכתב האישום) ליד תחנת הדלק ומגרש הכדורגל באעבלין. בעת ששוחח סאלח, עם אדם אחר על סכסוך שקיים בכפר, איים עליו באומרו כי היום הוא יפגע ויהרוג מישהו ממשפחת עואד. לאחר מכן, נסע המתלונן, ברכבו בכביש המוביל לאעבלין והגיע למקום. הוא עצר את רכבו ויצא לשוחח עם קרובי משפחתו שעמדו בצד הדרך. למקום הגיעו המבקשים, מלבד עאטף. סאלח החל לתקוף את המתלונן והכה אותו בראשו באמצעות חפץ כהה שהחזיק בידו ולאחר מכן שאר המבקשים שהיו במקום ואחרים הכו את המתלונן בכל חלקי גופו. המתלונן נכנס לרכבו והחל להימלט מהמקום, אז הגיע עאטף לזירת האירוע ברכבו וניסה לפגוע במתלונן באמצעות רכבו, על ידי כך שסטה מנתיבו והתנגש עם רכבו ברכב המתלונן. רכבו של המתלונן הועף לתעלה שבצד הדרך. בשלב זה הגיעו המבקשים ואחרים לרכבו של המתלונן. המבקש זייד מריסאת (נאשם 4 בכתב האישום) תפס בשערות ראשו של המתלונן ומשכו מחוץ לחלון הרכב, כאשר הוא ושאר המבקשים מכים את המתלונן בראשו ובכל חלקי גופו באמצעות חפצים כהים וכן זרקו עליו ועל מכוניתו אבנים. כתוצאה ממעשיהם של המבקשים נגרמו למתלונן חבלות בכל חלקי גופו, ועקב פציעתו הקשה הוא פונה במסוק לבית חולים.

ביום 28.6.2010, לאחר שמיעת הראיות, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המבקשים במיוחס להם בכתב האישום. בהכרעת דין מפורטת קבע בית המשפט המחוזי כי עדויות ההגנה ברובן מגמתיות, מתואמות, לוקות בחסר, מלאות סתירות פנימיות וחיצוניות, ואין בינן לבין האמת מן המשותף. עוד נקבע כי בנסיבות המקרה דנן עדויות התביעה מקובלות על בית המשפט. צוין כי הן נתמכות בממצאים אובייקטיביים מזירת העבירה, והעדים לא הפריזו בתיאור התנהגות המבקשים. ביום 27.12.2010 נגזרו על המבקשים, למעט המבקש זייד מריסאת, 42 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. על המבקש עאטף מריאסת הוטל גם עונש פסילה מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה למשך 36 חודשים מהם יהיו 18 חודשי פסילה בפועל, והיתרה תהיה על תנאי. על המבקש זייד מריסאת הוטלו 30 חודשי מאסר בפועל, ו-18 חודשי מאסר על תנאי. במסגרת גזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש סאלח מריסאת הוא יליד 1971, אין לו ילדים ולחובתו הרשעה קודמת אחת בגין עבירה לפי חוקי תכנון ובניה; המבקש אחמד מריסאת הוא יליד 1982, נשוי, אב לשתי בנות, אשתו בהריון וללא עבר פלילי; המבקש עאטף מריסאת הוא יליד 1961, נשוי, אב ל-8 ילדים ולחובתו 5 הרשעות קודמות בגין עבירות לפי חוקי תכנון ובניה ועוד הרשעה קודמת אחת בגין עבירה של מסירת ידיעה כוזבת על עבירה מסוג פשע, משנת 2006; המבקש זייד מריסאת הוא יליד 1987, רווק וללא עבר פלילי; המבקש אמיר מריסאת, יליד 1985, נשוי ואב לשני ילדים וללא עבר פלילי.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי יש להתייחס למעשיהם של המבקשים במלוא החומרה. מדובר במי שתקפו את קורבנם בחבורה ובעודם מזוינים במוטות ברזל וכלי משחית ולא הרפו ממנו עד שאיבד את הכרתו, על כן ראוי במקרה דנן להשית על המבקשים מאסר בפועל ולתקופה ממושכת. לצד זאת נקבע שיש להביא בכלל חשבון לקולה את עברם הפלילי הנקי של אחמד, זייד ואמיר וכן עברם הפלילי הלא מכביד של סאלח ועאטף. כמו כן, נקבע כי יש להתחשב במידה מסוימת גם בהסכם הסולחה שנערך בין שתי המשפחות וכן בתקופות המעצר ששהו בהן המבקשים במסגרת תיק זה. באשר לזייד, התחשב בית המשפט בגילו הצעיר, שהיה בן 18 ביום ביצוע העבירות המיוחסות לו, בתסקיר שירות המבחן החיובי ובעובדה כי לאור גילו הצעיר ויתר הנסיבות לא ניתן לשלול את התחושה כי מבקש זה נגרר אחרי המבקשים האחרים והבוגרים. יחד עם זאת, נקבע כי אין מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בעונש שירוצה במסגרת עבודות שירות. בהתאם לכך נגזרו על המבקשים העונשים, כפי שפורטו לעיל.

המבקשים הגישו, כאמור, ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (ע"פ 511/11, ע"פ 543/11, ע"פ 553/11) ובמסגרתם הם מבקשים כי יעוכב את ביצוע עונשם עד למתן ההכרעה בערעוריהם. לטענתם המקרה דנן, על כלל נסיבותיו, מצדיק את עיכוב ביצוע העונש בהתאם להלכות של בית משפט זה. לשיטתם, על אף שמרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות, ערעור זה ראוי להיכנס בגדר החריגים להלכת אי ההתערבות. כמו כן לטענתם המעשים נעשו לפני זמן רב, ובזמן ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי הם היו משוחררים, ולא הפרו את תנאי שחרורם, על כן ניתן לתת בהם אמון ולהמשיך להותירם משוחררים עד מתן פסק הדין בערעוריהם. בנוסף הדגישו המבקשים כי נערך הסכם סולחה בין הצדדים והמציאות כיום שונה לחלוטין, ולא קיים חשש להתפרצות נוספת של אלימות בין הצדדים.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה וממקדת טענותיה בכך שהמבקשים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין בקשות לעיכוב ביצוע העונש. עוד היא הדגשיה כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר.

לאחר שעיינתי בבקשות שבפניי על צרופותיהן כמו גם בערעורים שהוגשו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשות להידחות.

המתווה הנורמטיבי לבקשות אלה אשר בפני נדון בהרחבה בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999) (להלן: פרשת שוורץ ). נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בבקשות לעיכוב ביצוע, "באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עם זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש " ( שם , עמ' 277). הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות ועוד. על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים לאחר הערכת עוצמת האינטרסים השונים והערכת המשקל שיש לתת לכל אחד מהם בנסיבותיו של המקרה.

בענייננו, לא השתכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק את עיכוב ביצועו של גזר הדין. מבלי לקבוע דעה בעניין, נראה כי בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על ממצאי עובדה ומהימנות. ידוע הוא כי "טענות המבקשות לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך

כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור" ( פרשת שוורץ , עמ' 280) . בנסיבות אלו הסיכויים להתערבותו של בית משפט זה בהכרעת דינו של המערער, אינם גבוהים במיוחד. בנוסף, יש להביא בכלל חשבון את העבירות הקשות בהן הורשעו המבקשים, שבוצעו תוך שימוש באלימות אכזרית ביותר. הם תקפו בחבורה את המתלונן, ולא הרפו ממנו אף לאחר שרכבו הועף לתעלה בצד הדרך, ובעקבות מעשיהם האכזריים היה צורך לפנותו לטיפול רפואי על ידי מסוק. ידוע כי "ככל שמדובר בהרשעה בעבירה פלילית חמורה יותר, שנסיבות ביצועה חמורות, יגבר הנטל על הנידון המבקש לעכב את ביצוע מאסרו להראות כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע המאסר על אף האינטרס הציבורי באכיפתו המיידית" ( פרשת שוורץ , עמ' 282-283) . מובן כי במסגרת האיזונים במקרה דנן, יש להביא בחשבון כי עברם הפלילי של המבקשים אינו מכביד, ולחלקם אף יש עבר פלילי נקי, כמו כן, בהחלט יש להביא בכלל חשבון את טענתם כי במשך ניהול משפטם הם היו משוחררים ולא נרשמו הפרות של תנאי השחרור. אולם חשוב לזכור כי בשלב שלאחר ההרשעה בדין, עבר נקי והקפדה על תנאי השחרור בעת ניהול ההליכים, אין בהם כשלעצמם כדי להכריע את הכף לדחיית ביצוע העונש, בהתחשב בהשפעתם של ההרשעה ושל גזר

הדין על הערכת המסוכנות ועל החשש מהימלטות וכן יש להביא בכלל חשבון את שיקולי ההרתעה והאפקטיביות של גזר הדין (ראו פרשת שוורץ , עמ' 280). אשר על כן, באיזון הכולל לדעתי הכף נוטה לדחיית הבקשות שבפניי, בעיקר לאור חומרת המעשים, סיכויי הערעור, ותקופות המאסר הלא קצרות שהוטלו על המבקשים.

סוף דבר, הבקשות נידחות.

המבקשים יתייצבו ביום 15.2.2011 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי עונשם.