ע"פ 5110/98 יוסף סוויסה נ. מדינת ישראל

המערער הורשע על פי הודאתו, ובעקבות הסדר טעון, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והשמדת ראיה.

ביום 5.7.97 נתגלע ויכוח בין המערער לבין המתלונן בעת שהשניים נפגשו בחוף הים. זמן קצר לאחר מכן הבחין המערער במתלונן פוסע בכביש הסמוך לחוף. המערער נכנס לרכבו, הגיח מאחורי המתלונן, ופגע בו כשהוא ממשיך בנסיעה במהירות מוגברת. כתוצאה מן הפגיעה הועף המתלונן אל מכסה המנוע של הרכב ולאחר מכן אל הכביש, איבד את הכרתו ונחבל באופן חמור. המערער נמלט ברכבו מן המקום.

בבית המשפט המחוזי הודה המערער בעבירות המיוחסות לו ועל פי הסדר הטעון אליו הגיעו הצדדים ביקשה התביעה לגזור על המערער עונש של מאסר לתקופה של חמש שנים לריצוי בפועל ובנוסף על כך להטיל עליו עונש של מאסר מותנה.

בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של מאסר, על פי המוסכם בהסדר הטעון, אך מצא להוסיף על כך גם עונש של פסילה מהחזיק ברשיון נהיגה, במשך עשר שנים מיום גזר הדין, בשל השימוש הנפשע שעשה המערער ברכבו.

הערעור מופנה כנגד הוראה זו האחרונה. המערער סבור כי היה על בית המשפט בנסיבות המקרה לאמץ את הסדר הטעון, כמות שהוא, במיוחד בשל העובדה שהתביעה, אף שנדרשה לשאלה זו, בחרה שלא לבקש לגזור עליו עונש של פסילה כאמור. מכל מקום, כך סבור המערער, התקופה בה נפסל מהחזיק ברשיון נהיגה היא תקופה ארוכה ומכבידה.

לא מצאנו, בנסיבות המקרה, עילה להתערב בעצם בחירתו של בית המשפט המחוזי להוסיף על העונש שנתבקש על ידי התביעה גם עונש של פסילה מנהיגה. המערער עשה ברכבו שימוש כבכלי משחית והסב למתלונן חבלות קשות. התנהגותו זו הצדיקה פגיעה ברשיונו לנהוג ברכב. עם זאת מצאנו מקום להתערב באורך תקופת הפסילה שנגזרה עליו בהתחשב בעובדה שהתביעה, בחרה, כאמור, בבית המשפט המחוזי, שלא לבקש ולהוסיף על עונש המאסר, וכן, על מנת לאפשר למערער לשוב ולנהוג ברשיון בתום תקופה מסויימת.

אנו מקבלים לפיכך את הערעור וקובעים כי עונש הפסילה מהחזיק ברשיון נהיגה שנגזר על המערער יעמוד על שבע שנים מיום גזר הדין בבית המשפט המחוזי. יתר הוראות פסק הדין יעמדו בעינם.