ע"פ 5113/98 מדינת ישראל נ. פלוני

המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 4011/98) בעבירות של אינוס ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות, בכך שבשתי הזדמנויות שונות, בהיותו כבן שבע-עשרה, התעלל מינית במתלוננת שהייתה אז כבת חמש-עשרה: בהזדמנות הראשונה נפגש עם המתלוננת בתחנת האוטובוסים המרכזית של הרצליה, הובילה לשירותים ושם בכח הפשיטה, מישש את גופה, החדיר את אצבעו לאבר מינה וחיכך את אבר מינו באבר מינה; ואילו בהזדמנות שניה, כאשר פגש במתלוננת פעם נוספת בתחנת האוטובוסים האמורה, השכיב את המתלוננת בכח על רצפת השירותים ונשכב עליה כשהוא ממשש את גופה עד שעובר אורח הסירו מעליה.

בשל מעשיו אלה נגזרו על המשיב שלוש שנים מאסר לריצוי בפועל ושמונה עשרה חדשים מאסר על תנאי; והמדינה מערערת כנגד קולת העונש.

המשיב הורשע קודם למעשים האמורים בביצוע מעשים מגונים בשלוש הזדמנויות; הוא נבדק בדיקה פסיכיאטרית ואובחן כסובל מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. לדבריו סבל קשות מאביו בילדותו והיה קרבן למעשה מגונה שעשה בו נער מבוגר ממנו.

המשיב נבדק בחטיבה לפסיכאטריה משפטית במרכז בריאות הנפש באר-יעקב ונמצא כלא מתאים לטיפול פסיכוטרפויטי וכבעל פוטנציאל למסוכנות במהלכן של חופשות; וזאת על אף שהצליח ליצור חזות חיצונית של מוכן לטיפול.

במצב דברים זה וכל עוד המשיב לא מביע נכונות כנה לטיפול, לא ניתן לשלבו בתכנית טיפולית.

ב"כ המדינה טוען כי במצב הדברים האמור אין מנוס מהחמרה משמעותית בעונשו של המשיב, וזאת: ראשית - על מנת ליתן ביטוי לחומרה היתירה שבמעשים שעשה ולהרתיעו מלחזור עליהם בעתיד; ושנית - לנוכח מסוכנותו, להרחיקו מהחברה לתקופה ממושכת ככל שניתן.

אכן, העונש שנגזר על המשיב מתון. ברם, אין לומר, שיש בו משום חריגה משמעותית ממיתחם הענישה, המתחייב מן המעשים נשוא ההרשעה; וכידוע, נקיטה ברף התחתון של המיתחם האמור, אינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

ככלל, נכונות כנה לטיפול עשויה לשמש גורם מקל; כאשר העדר נכונות כזו, אינו גורם המצדיק, כשלעצמו, החמרה בערעור ומקומו בשיקולי ועדת השחרורים.

אנו מקוים שבמהלך השהייה בכלא, ייעשה מאמץ מצד הגורמים הטיפוליים לשכנע את המשיב לשתף פעולה ולקחת חלק בהליכי הטיפול להם הינו זקוק.

הערעור נדחה.