ע"פ 5118/18 שי אבני נ. מדינת ישראל

המבקש מגדיר את בקשתו כבקשה לפי סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הדן בדחיית מועדים שנקבעו לביצוע עונש. משמעותו של דבר כי הוא אינו מבקש "עיון חוזר" בהחלטת בית המשפט (השופטת ע' ברון ) מיום 22.7.2018 בה נקבע, לאחר שחזר בו מבקשתו לעיכוב ביצוע העונש, כי עליו להתייצב לריצוי עונשו ביום 2.10.2018. כל שבפיו בקשה לדחות את מועד תחילת ריצוי העונש כפי שנקבע כאמור – משני טעמים: האחד, כי ברצונו לנצל את תקופת הדחייה לשלם לנפגעי העבירה את הפיצויים שהושתו עליו; השני, כי קיימת החמרה במצבו הנפשי. המשיבה מתנגדת לבקשה.

אין באמור בבקשה כדי לשכנע כי יש לדחות את מועד תחילת ריצוי המאסר. אם אכן ברצונו של המבקש להיעזר בהוריו כדי לשלם את הפיצויים לנפגעי העבירה, יתכבד ויעשה כן ללא קשר לדחיית ריצוי עונשו. כמו כן, אם נכונה טענת המשיבה, על פיה המבקש פנה לנפגעי העבירה והתנה את תשלום הפיצויים להם במתן הסכמתם לדחיית תחילת ריצוי עונשו, הדבר חמור ביותר. בנוסף, לא הוגשה ולו תחילתה של ראיה המצביעה על התדרדרות במצבו הנפשי של המבקש המצדיקה את דחיית ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו. אף אם הייתה מוגשת אותה חוות דעת המצוטטת בסעיף 10 לבקשה, הרושם המתקבל מהחלקים שצוטטו ממנה הוא כי מצבו הנפשי של המבקש הוא פועל יוצא של כניסתו למאסר, יהא המועד לתחילת ריצוי המאסר אשר יהא.

ובשולי הדברים ייאמר כי המבקש טוען כי סיכויי קבלת ערעורו עלו נוכח הגשת כתב ערעור מתוקן, וגם בשל כך יש לקבל את בקשתו. אף אם יש אמת בטענה זו, ואיני מביע עמדה לגביה, הרי שמדובר לכל היותר בנימוק שניתן להעלותו במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה ולא במסגרת בקשה לדחיית מועד על פיה, ולכן אין מקום להידרש לה – ודאי במקרה זה בו חזר בו המבקש מבקשתו לעיכוב ביצוע וביקש את מחיקתה.

הבקשה נדחית אפוא, ועל המבקש להתייצב ביום 2.10.2018 לריצוי עונשו כפי שנקבע זה מכבר.