ע"פ 5125/98 נאסרין טאהה נ. מדינת ישראל

המערערת הורשעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 214/98) בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת סכין שלא כחוק וכניסה לישראל שלא כדין. זאת, בשל כך שנכנסה לירושלים מרמאללה שלא כחוק, כשברשותה סכין, מתוך כוונה לדקור חייל ישראלי; ומשלא מצאה כזה במקום שאליו הביאה אותה המונית בה הגיעה לעיר, דקרה בסכין אחד מקבוצת חרדים שהזדמנה למקום.

המערערת נדונה לעונש של ארבע שנים מאסר לריצוי בפועל; וסניגורה משיג כנגד חומרת העונש.

המערערת הינה כבת 26, גרושה ואמא לשלושה ילדים קטנים. מאז גירושיה סובלת המערערת מהפרעה דיכאונית וקוי אישיות בלתי בשלים; ומדבריה מסתבר, כי עשתה את המעשה שבגינו הורשעה על מנת להחשב ל"גיבורה" ולזכות את ילדיה בתמיכה.

את הערעור כנגד מידת העונש סומך בא כוחה של המערערת על כך, שבית המשפט לא נתן משקל מספיק לקולא להודאתה באשמה, למצבה המשפחתי ולמצב בריאותה הנפשי.

העונש שנגזר על המערערת הולם את חומרת המעשה ולא מצאנו עילה להתערב בו. הטרידה אותנו העובדה שחרף המלצתו המפורשת של בית המשפט המחוזי בגזר דינו, לא ניתן למערערת, לאחר מאסרה, טיפול נפשי כמתחייב ממצבה. העובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר התרשמה, שבמצב הנפשי של המערערת חלה החמרה משמעותית מאז מתן גזר הדין; ובהעדר חוות דעת עדכנית של מומחה לדבר, התקשה שירות המבחן לקבוע עמדה בנושא הערעור.

לאחר ששקלנו בדבר, הגענו למסקנה כי החמרת מצבה הנפשי של המערערת אינה נושא היכול להשפיע על גזר הדין. איננו מוציאים מכלל אפשרות שהמערערת אכן זקוקה לטיפול נפשי בין כתלי בית הסוהר ואולי אפילו יש מקום לשקול את יכולתה להמשיך בריצוי המאסר. אך כל אחד מהעניינים הללו הוא נושא להליך אחר, שבידי סניגורה של המערערת להוביל.

הערעור נדחה.