ע"פ 5139/99 ליאון רובינשטיין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער הורשע על פי הודאתו בשורה ארוכה של עבירות, שהמכנה המשותף להן היא מרמה. בתיק המרכזי בו התנהל דיון בבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער קשר עם אחרים לגנוב מכוניות, ולזייף את מסמכי הרישום שלהן, כך שהם ישאו פרטי זיהוי של רכב מקורי אחר. אחר כך הועברו המכוניות למערער, והוא מכר אותן לקונים תמימים תמורת סכומי כסף נכבדים ביותר.

המערער ביקש לצרף תיקים נוספים, ובאחד מהם (ת"פ 5048/98) הוא התחזה כבעלים של מגרש, שאותו מכר או ניסה למכור לאחרים, ולאחר שקיבל תשלום על חשבון התמורה, היו נעלמים עקבותיו.

שני תיקים נוספים בהם הודה המערער, עוסקים בעבירות על פי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה, ומהנטען באותם תיקים עולה, כי המערער חטא גם במכירת חשבוניות כוזבות ללקוחות שונים, בסכום כולל של יותר מ13- מיליון ש"ח, בתקופה של שלוש שנים.

המערער ביצע את מעשי המרמה כחלק "משיטה" (כהגדרתו), וקורבנותיו היו אנשים תמימים, ובענין המגרשים היו אלה לעיתים אנשים קשישים שמקום מושבם בחוץ לארץ.

על רקע כל אלה הגדיר בית המשפט המחוזי את המערער, כאיש רב מעללים, אשר שיכלל את מעשי הרמאות, הזיוף וההתחזות, לכדי שיטה וכדרך חיים, ומכאן סכנתו לציבור, דבר המחייב את הרחקתו לתקופת זמן ממושכת.

לנוכח כל אלה גזר בית המשפט על המערער את העונשים הבאים:

א.עשר שנות מאסר.

ב.שנתיים מאסר על תנאי.

ג.פיצוי לשלושה מן המתלוננים בסכום כולל של 100,000 ש"ח.

ד.קנס של 150,000 ש"ח או מאסר תמורתו למשך שנה אחת.

הערעור שמונח בפנינו מופנה כנגד העונש, ונקדים ונאמר כי אנו שותפים להשקפתו של בית המשפט המחוזי, כי עונש המאסר שהיה צריך להגזר על המערער הוא מאסר ממושך, ולו רק כדי הבטיח את הציבור מפני פגיעתו הרעה.

עם זאת, ולא בלי התלבטות, החלטנו ללכת לקראת המערער קמעא, הואיל וסברנו שלא ניתן משקל מספיק לגילו של המערער (יליד שנת 1950), אשר שחרורו צפוי להיות בעוד שנים לא מעטות, וזה אינו דבר של מה בכך למי שנמצא בגיל מתקדם. כמו כן סברנו כי ראוי היה לתת משקל נוסף לעובדת היותו של המערער עד כה ללא הרשעות בפלילים, וכן שזהו מאסרו הראשון, שהרי מקובל על הכל כי למאסר מסוג זה, ובמיוחד אם הוא ממושך כמו במקרה הנוכחי, יש השלכות קשות על מי שלא התנסה בו. לענין זה נוסיף כי מלבד עונש המאסר גזר בית המשפט על המערער קנס, ומאחר והוא לא הצליח לשלמו במועד, נשא בעונש המאסר שנגזר כנגדו, כך שהתוצאה הסופית היא, שהמערער עתיד להיות כלוא במשך תשע שנים.

לאור כל האמור הגענו לכלל מסקנה, כי נכון יהיה להעמיד את עונש המאסר בפועל על שמונה שנים, בעוד שיתר חלקי גזר הדין ישארו על כנם, וכך אנו מורים.