ע"פ 5144/03 פאבל בורדין נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נאמר, כי במשך 12 שנה היה העורר נשוי לאשה (להלן – המתלוננת), אם לקטינה ילידת 1988. נטען, כי העורר איים על המתלוננת מתוך כוונה להפחידה, ובחודש יוני 2002 ביצע מעשה מגונה בקטינה, כאשר חיבק אותה ונשק לה על שפתיה. בעקבות כך ברחה הקטינה מהדירה והזעיקה את אנשי החוק, וכאשר הגיעו שוטרים וניסו לעצור את העורר, הוא תקף אותם.

בחודש ספטמבר 2002 הודיע בא כוח העורר לבית המשפט, כי שולחו מסכים להיות נתון בפיקוח שירות המבחן, וכן שיוצא נגדו צו הרחקה מביתם של בני הזוג. אולם הסנגור גם ביקש ששאלת הרחקתו של שולחו תיבדק שוב, לאחר שיוגש תסקיר משלים. מאז הוגשו מספר תסקירים, עד שביום 10.4.03 הביע שרות המבחן את הדעה כי אין עוד מניעה לביטול צו ההרחקה. על המלצה זו חזר שרות המבחן בחודש מאי 2003, אך ממסמך זה עולה, כי חזרת המשיב נבחנה בעיקר מנקודת ראותה של אשתו, ולא נבדקו במידה הדרושה ההשלכות שעלולות להיות לכך על הקטינה.

בהחלטה נוספת, היא ההחלטה נשוא ערר זה, קבע בית המשפט כי העורר יוכל לשוב לביתו, אולם הדבר יעשה רק לאחר שאשתו והקטינה יסיימו את עדותן או שהמשפט יסתיים ללא עדותן בדרך אחרת (הסכם טיעון). בא כוח העורר סבור, שאין עוד עילה למנוע את חזרתו של שולחו לביתו, ולהשקפה זו לא הצטרפה באת כוח המשיבה, הואיל והיא סבורה כי נכון יהיה לבחון תחילה את ההשלכות של צעד כזה על הקטינה.

מקובלת עלי השקפתו של בית משפט קמא, כי האפשרות שהעורר ישהה במחיצתן של המתלוננת והקטינה, בטרם העידו השתיים במשפטו, כרוכה בה סכנה לשיבוש מהלכי משפט. עם זאת, לא הייתי שולל הסדר זה על הסף, במיוחד לאור האמור בתסקירו של שירות המבחן. אך נראה כי בטרם ייפול דבר, ראוי שתיעשה הערכה מקצועית על מצבה של הקטינה, וההשלכות שעלולות להיות לחזרתו לבית אמה, עליה. לפיכך, מוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיורה על הגשתו של התסקיר האמור, ולאחר זאת הוא מתבקש לשוב ולהחליט אם לתת לעורר את מבוקשו כבר עתה או להותיר את החלטתו המקורית על כנה.