ע"פ 5203/06 מדינת ישראל נ. משה נניקשוילי

השופט א' א' לוי:

1.בתאריך 17.5.05 הסבה חבורה בקיוסק באשדוד ולגמה משקאות משכרים. אחד מאלה שנמנו עליה (להלן: תמזי) קם ונכנס למועדון בינגו סמוך שם עבד המתלונן, ולקח ממנו 150 ש"ח. לאחר זמן מה חזר תמזי ונכנס למועדון, והפעם הבהיר לו המתלונן שאינו מוכן לתת לו כסף נוסף. על כך הגיב תמזי בצעקות, בגרימת נזק לרכוש ואף פגע במתלונן, וזה בתגובה שלח מכה לפניו. בעקבות כך יצא תמזי מהמועדון והזעיק את חבריו, וביניהם המערער. משנכנסה החבורה לשם, היתה בידי המערער סכין, עמה הוא דקר את המתלונן מספר פעמים במצחו ומתחת לסנטרו. כתוצאה מכך הובהל המתלונן לבית חולים לצורך קבלתו של טיפול רפואי.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 192, 379 בשילוב עם 382(א) ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך, נדון המערער ל-30 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למתלונן פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח.

2.שניים הם הערעורים המונחים בפנינו. באחד (ע"פ 5857/06) משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש. באחר (5203/06) טוענת המדינה כי העונש שנגזר למערער נוטה לקולא, ועל כן היא עותרת להחמיר בו.

בערעור כנגד ההרשעה טען המערער, בין היתר, את אלה: בעת האירוע הוא היה לאחר פציעה קשה (נורה ברגליו על ידי אחר), התהלך באמצעות קביים, ועל כן לא היה יכול לבצע את התקיפה שיוחסה לו; הוא היה אחרון הנכנסים למועדון, ואותה שעה נופף המתלונן באלה שהחזיק בידו. לפתע, ספג המערער מכה והופל, ובעקבות כך קם ויצא מהמועדון; אכן, המתלונן העיד כי ספג מכה חזקה בראשו, אולם הוא לא ראה את המערער דוקר אותו. יתר על כן, על פי תיאורו של המתלונן את מצב עמידתם, שלו ושל המערער בזירה, לא יתכן כלל שהוא היה זה אשר פצע את המתלונן; אפשר שזה האחרון נפצע מחפצים וסכינים שהשליך לעברו תמזי במהלך הקטטה; לעניין זה נטען עוד, כי עדותו של תמזי במהלך משפטו של המערער מעוררת קשיים, הואיל ואף שבמשפטו הודה בביצוען של עבירות איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות והיזק לרכוש בזדון, משנקרא להעיד במשפטו של המערער, היתה בפיו גרסה שונה לחלוטין, לאמור, הוא לא נכנס כלל למועדון.

3.הרשעת המערער נשענת על הכרעה בשאלות של עובדה, שהיא מלאכה המסורה לערכאה הדיונית, הואיל ולה היתרון להתרשם מהעדים המופיעים בפניה וממהימנותם. בהכרעות מסוג זה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה על חריגים אלה.

במרכז ראיותיה של המשיבה בפני בית משפט קמא, עמדה עדותו של המתלונן. זה נקב, זמן לא רב לאחר האירוע, בפני אחד השוטרים ששוחחו עמו בבית החולים, בשמו של המערער כמי שדקר אותו עם סכין בראשו. וכאן המקום להדגיש, כי האירוע נושא הערעור לא היה מפגש אקראי בין שני אנשים זרים זה לזה, אלא קיימת היכרות מוקדמת בין המערער למתלונן, ולפיכך האפשרות כי מדובר בטעות בזיהוי, היא בלתי סבירה. מעדות המתלונן עולה, כי בשעת האירוע אחז בו המערער בחולצתו, ורק אז דקר אותו, ללמדך עד כמה קרובים עמדו השניים, וגם מטעם זה האפשרות כי מדובר בזיהוי-שגוי, אינה מתקבלת על הדעת. אכן, המתלונן לא ראה את המערער אוחז בסכין ודוקר אותו, אולם הוא העיד כי המכה שספג וגרמה לפציעתו באה לו מידיו של המערער, ומיד לאחר זאת אחז בראשו ומצא כי הוא מדמם. נוכח כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי "גרסתו של המתלונן היתה רציפה, רהוטה ומהימנה עלי. רצף האירועים אותו הציג הנו הגיוני ואינו מופרז… מהימנותו נובעת מעצם דבריו כי לא ראה בפועל את הנאשם מניף את הסכין לעברו, שהרי אם ביקש להפריז בדבריו כדי להפליל את הנאשם יכול היה לומר כי ראה אותו מניף את הסכין לעברו… כן הודה המתלונן ביושרו כי רב, כי תמזי זרק לעברו חפצים שונים ולא שלל את האפשרות כי גם סכין נזרקה לעברו, אך ציין כי חפצים אלה לא פגעו בו " (עמ' 8,9, להכרעת הדין, ההדגשה הוספה). לא ראינו עילה לדחות התרשמות זו.

אולם לא רק על עדות המתלונן נסמכת הרשעת המערער, אלא גם על ראיות נוספות. לודמילה לנדה, מסרה כי כבר בזירה שמעה מפיו של המתלונן כי תמזי והמערער תקפו אותו. יתר על כן, לאחר האירוע, ומשנשמע קולן של ניידות המשטרה קרבות לזירה, מיהר המערער להסתלק מהמקום, והעד אמיר ציציאשווילי מסר בהודעתו במשטרה (אותה העדיף בית המשפט על פני עדותו), כי המערער ותמזי התקשרו אליו בטלפון, וביקשו לדעת מה מצבו של המתלונן. זאת ועוד, המערער לא רק שנמלט מהזירה, אלא גם מיהר לעזוב את דירת מגוריו באשדוד, ובמשך מספר ימים שהה בבת-ים. הסברו לעניין זה היה תמוה, ועל כן לא זכה לאמונו של בית המשפט.

הנה כי כן, בפני הערכאה הדיונית היתה מסכת ראיות, חלקה ישירה (המתלונן), וחלקה נסיבתית (התנהגות מפלילה), שהיה בה די להוכחת הנטען בכתב האישום, ועל כן לא מצאנו מקום לשנות מהכרעת הדין.

4.באשר לעונש – המערער ששוב אינו אדם צעיר, מיהר לקחת חלק בעימות לא-לו, ובמקום לנסות לסייע לניצים ליישבו בדרכי נועם, נקט באלימות חמורה שתוצאתה היתה שהמתלונן, אשר עבד במועדון למחייתו, סיים את אותו יום בבית חולים. זו התנהגות שאין הדעת סובלת, במיוחד על רקע דרכי הענישה שנוסו בעבר כנגד המערער בעקבות עבירות סמים ואלימות שביצע. נראה אפוא כי המערער מתקשה ללמוד את הלקח גם לאחר שנשא בעבר בעונשי מאסר, ומכאן הצורך להחמיר בדינו, הן במטרה לגמול לו על אלימותו וגם כדי להרתיע את הרבים. מנקודת השקפה זו, העונש שנגזר בבית משפט קמא למערער, נוטה לקולא, ועל ראינו צורך להחמיר בו.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור בע"פ 5857/06, ומקבלים את הערעור בע"פ 5203/06, במובן זה שעונש המאסר בו ישא המערער בפועל יעמוד על 4 שנים. יתר חלקיו של גזר-הדין של בית משפט קמא – יעמדו בעינם.