בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5204/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
ולדימיר ליוקו
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8120/03 מיום 21.4.04, שניתן על ידי כבוד השופט ח' עמר
תאריך הישיבה:
כ"א בשבט תשס"ה
(31.1.2005)
בשם המערער:
עו"ד אסתר בר-ציון
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי כץ
בשם שירות המבחן: גב' אסתי שדה
פסק-דין
השופט י' עדיאל:
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי, על פי הודייתו, בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. על פי עובדות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום ומגזר הדין, המערער נכנס יחד עם שני אחרים למסעדה, ודרש מבעלת המסעדה, באיומים, לשלם לו "דמי שמירה", תוך שהוא מאיים שאם לא תעשה זאת הוא יסגור את המסעדה ויהפוך שולחנות. מיד בסמוך לאחר מכן, תקף המערער יחד עם השניים האחרים את המתלונן, שנמנה על חברי להקה שהופיעה אותה עת בפני באי המסעדה. למתלונן נגרמו עקב התקיפה חבלות חמורות בפניו, שהתבטאו בהמטומה סביב העין הימנית, שבר של הסינוסים, שבר בעצמות האף ושבר ברצפת ארובת העין. הוא נזקק עקב כך לאשפוז ולניתוח לשם איחוי השברים.
בית המשפט קמא גזר את עונשו של המערער ל-38 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, 2000 ש"ח קנס או שלושה חודשי מאסר תמורתו וכן חייבו לשלם פיצויים למתלונן בסכום של 20,000 ש"ח.
בפנינו טוענת באת כוח המערער כי בית המשפט קמא החמיר יתר על המידה בעונשו של המערער, ולא הביא לזכותו, במידה מספקת, שיקולים לקולה, בכללם: עברו הנקי, הודייתו באשמה שחסכה בזמן שיפוטי, כמו גם העובדה שהמעשים נעשו כשהמערער היה נתון תחת השפעת אלכוהול. באת כוח המערער מוסיפה, כי בית המשפט קמא טעה בקביעת המדרג של חומרת הענישה בהחמירו בעונשו של המערער לעומת עונשם של הנאשמים האחרים. כך, לטענת באת כוח המערער, במיוחד ביחס לעונשו של הנאשם השני, שלו עבר פלילי מכביד ואף תלוי היה נגדו עונש מאסר על תנאי, שעונשו נגזר ל-26 חודשי מאסר בלבד, ואף לאחר צירוף עונש המאסר על תנאי שהופעל במצטבר (10 חודשים מתוך 18 חודשי מאסר על תנאי), עדיין לא הגיע לחומרת העונש שנגזר על המערער.
לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולנסיבות המקרה, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בגזר הדין שהוטל על המערער על-ידי בית המשפט קמא. מדובר בעבירת אלימות חמורה שהתבצעה על רקע מעשה סחיטה, כשהמערער וחבריו מתנפלים על אדם תמים שלא עשה להם דבר, וגורמים לו חבלות חמורות. מעשים אלה חייבו תגובה עונשית הולמת, ואף שהעונש שהוטל על המערער, בהתחשב בעברו הנקי, אינו עונש קל, איננו סבורים שהוא חרג מרמת הענישה המקובלת, באופן המצדיק התערבותנו. אשר למדרג הענישה, לחובתו של הנאשם השני אומנם נזקף עבר פלילי מכביד ואף הופעל נגדו עונש מאסר על תנאי. מנגד, חלקו של אותו נאשם בפרשה היה חמור פחות מזה של המערער, שכן הוא לא הורשע בעבירת הסחיטה באיומים. בנסיבות אלה גם העונש שהוטל על הנאשם האחר אינו מצדיק הקלה בעונשו של המערער.
התוצאה היא שהערעור נדחה.
ניתן
היום, כא' בשבט התשס"ה (31.1.05).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט