פסק-דין4 עמודיםנכלל בחיפוש

ע"פ 5207/07 איליה צרבץ נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

ענישה · ענישה בעבירת חטיפה לשם סחיטהערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של המערער על גזר דינו בגין חטיפה לשם סחיטה וקבע כי עונש של 14 שנות מאסר חמור יתר על המידה. העונש הועמד על 10 שנות מאסר בפועל. נקבע כי אין להכניס בדלת האחורית עבירת רצח ממנה זוכה הנאשם.

העובדות

המערער קשר קשר עם אחר לחטוף את המנוח כדי לסחוט כסף מאביו. לאחר החטיפה נדרש כופר של 100,000 ש"ח והמנוח נמצא מת במערה. המערער זוכה מאחריות לרצח תוך ביצוע עבירה אחרת מחמת הספק.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם הכניס בית המשפט המחוזי בדלת האחורית את עבירת הרצח ממנה זוכה המערער בגזירת העונש?
  2. 2.האם העונש של 14 שנות מאסר בפועל בגין חטיפה לשם סחיטה חמור יתר על המידה?

הלכות

  1. 1

    העונש שנגזר על המערער בעבירת החטיפה לשם סחיטה חמור יתר על המידה, בין השאר לאור עברו הפלילי הלא משמעותי ושיתוף הפעולה עם המשטרה, וחריגתו מרף הענישה הנוהג.

    ״באתי למסקנה כי העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי חמור יתר על המידה״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    יש להחמיר בענישה בגין עבירת החטיפה לשם סחיטה לאור תוצאותיה הצפויות, אך נסיבות בהן משוחרר הנחטף זמן קצר לאחר מכן ומבלי שנפגע עשויות לשמש שיקול לקולא.

    ״כאשר לדידו נסיבות בהן משוחרר הנחטף כעבור זמן קצר ומבלי שנפגע מן״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • חטיפה לשם סחיטה
  • גזר דין
  • ענישה
  • הלימה
  • הרתעה
  • עבירת הרצח
  • מאסר בפועל
  • חומרה יתרה

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

ב

בית המשפט

העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ

5207/07

בפני:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט י' דנציגר

המערער:

איליה צרבץ

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של

בית המשפט

המחוזי בבאר

שבע מיום 1.5.07 בתפ"ח 973/03 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' פלפל – נשיא,

נ' הנדל

– סג"נ ור' יפה-כ"ץ

תאריך הישיבה:

י"ב בניסן

התשס"ט

(6.4.2009)

בשם המערער:

עו"ד דוד ברהום

בשם המשיב:

עו"ד אוהד גורדון

פסק-דין

השופט י' דנציגר :

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 1.5.07 בתפ"ח 973/03 (כבוד הנשיא י' פלפל, סגן הנשיא נ' הנדל והשופטת ר' יפה-כ"ץ ) אשר השית על המערער 14 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; וזאת, לאחר שהמערער הורשע ב חטיפה לשם סחיטה, עבירה על סעיף 372 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק ) וקשירת קשר לעבירה מסוג פשע, עבירה על סעיף 499 (א)(1) לחוק. כתב האישום ייחס למערער גם רצח תוך ביצוע עבירה אחרת, עבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק, ממנה זוכה המערער מחמת הספק.

יצויין כי הערעור הוגש גם כנגד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ובו השיג המערער, בעיקרו של דבר, על קביעות שבעובדה ובמהימנות של בית המשפט המחוזי, תוך שטען לקיומן של סתירות ופירכות בעדויותיהם של עדי התביעה. ואולם, בדיון שהתקיים לפנינו הודיענו בא-כוח המערער, לאחר שנועץ במרשו, כי המערער החליט לחזור בו מרכיב זה של הערעור.

2.

במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי במהלך חודש אוגוסט 2003 קשר המערער קשר עם אחד, חמד דבסאן (להלן – חמדי ), כדי לחטוף את המנוח לצורך סחיטת כספים מידי אביו תמורת שחרורו. לשם קידום התוכנית נדברו המערער וחמדי לאסוף את המנוח בתואנה שמטרת הנסיעה הינה "עסקית". בטרם אספו השניים את המנוח הצטרף אל המערער ואל חמדי עלי אבוסמור (להלן – עלי ) אשר לא היה מודע לקשר שנרקם בין המערער לחמדי לחטוף את המנוח ולסחוט את אביו, וזאת בעקבות הצעה עסקית שהוצעה לו על ידי חמדי. הרכב הגיע למערה וארבעת הנוסעים נכנסו לתוכה. או אז כפתו חמדי והמערער את המנוח בידיו וברגליו מאחורי גבו וחמדי ביקש מהמערער ומעלי לנסוע לצומת בית קמה הנמצאת בקרבת מקום על מנת לתדלק את הרכב ולקנות מצרכים עבור המנוח. כאשר חזרו המערער ועלי למערה, חיכה להם חמדי מחוץ לה, אמר להם כי מצא מים עבור המנוח ושלושתם עזבו את המקום מבלי שהמערער ועלי ראו את המנוח. במהלך הנסיעה התקשר המערער לאביו של המנוח והודיע לו כי בנו נמצא בידם ודרש ממנו לשלם 100,000 ₪ אם רצונו לראות את בנו בחיים. כיומיים לאחר מכן, בעקבות חקירתו של המערער, התגלתה גופתו הכפותה של המנוח במערה.

בית המשפט

המחוזי קבע כי למרות שהמערער היה במעגל הפנימי של עבירת החטיפה לשם סחיטה, לא הוכח כי הוא ידע על הקשר הקודם בין חמדי לבין המנוח, או כי הסכים בשלב כלשהו להרוג את המנוח, כאשר לא ניתן לשלול את האפשרות שחמדי הרג את המנוח בזמן נסיעתם של המערער ושל עלי לקניית מוצרי מזון. משכך, זוכה המערער מאחריות לרצח תוך ביצוע עבירה אחרת, לפי סעיפים 300(א)(3) ו-34א לחוק.

3.

במסגרת גזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיו של המערער ועל כך שהוא נטל חלק מרכזי בכל השלבים של ביצוע עבירת החטיפה לשם סחיטה במקרה דנן. בית המשפט המחוזי סבר כי יש להחמיר בעבירת החטיפה לשם סחיטה הואיל והתוצאות של ביצוע עבירה כזו עלולות להיות חמורות ביותר, כאשר לשיטתו מצב בו הנחטף משוחרר על ידי החוטפים מבלי שנפגע כתוצאה מן החטיפה עשוי לשמש שיקול לקולא. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שעברו הפלילי של המערער אינו משמעותי ומכך שהוא היה זה אשר הוביל את השוטרים למקום הימצאה של גופת המנוח כיומיים לאחר מועד ביצוע העבירה, אולם קבע כי במקרה דנן "הדגש בעונש יושם בחומרת העבירה ובנסיבותיה, בשיקולי הרתעה כללית ופרטנית ובשאיפה לשמור על עיקרון ההלימה בעונש".

4.

המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי הכניס "בדלת האחורית" של גזר הדין את עבירת הרצח ממנה הוא זוכה, בזקפו לחובת המערער את מותו של המנוח בעקבות ביצוע עבירת הסחיטה, כך שהמערער משלם מחיר בגין מעשיו של חמדי שגרם למות המנוח. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל הולם לעברו הפלילי הדל ולשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה וכי העונש שנגזר עליו חמור יתר על המידה, אינו ראוי ובלתי מידתי.

5.

המשיבה מצידה טוענת כי בית המשפט המחוזי העניק משקל הולם לכל נסיבות המקרה, לרבות לנסיבותיו האישיות של המערער, כך שעונשו של המערער הולם את חומרת מעשיו ואת שיקולי הגמול, ההרתעה וההוקעה וכי בית המשפט המחוזי לא נהג בחומרה יתרה עם המערער. המשיבה מטעימה כי בניגוד לטענת המערער בית המשפט המחוזי לא נתן בגזר דינו ביטוי למותו של המנוח וכל שנקבע בו הוא כי חטיפה אשר אינה מביאה לתוצאה חמורה כבענייננו, עשויה להוות שיקול לקולא. מכל מקום, לשיטת המשיבה, גם אם אין לענוש את המערער בגין עבירת ההמתה ממנה זוכה, תוצאתה הקטלנית של החטיפה איננה שיקול זר לעונש.

6.

אני סבור כי יש לקבל את הערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ולהעמיד את עונשו של המערער על 10 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

7.

המעשים בהם הורשע המערער, כפי שתוארו לעיל, חמורים הם ביותר ומעוררי סלידה, קל וחומר כאשר כל שהנחה את המערער בביצועם הוא בצע כסף, וראויים הם לעונש כבד ומרתיע אשר ישקף את האינטרס הציבורי במניעת הישנותם של מעשים דומים בעתיד. לא מקובלת עליי בהקשר זה טענתו של המערער לפיה בית המשפט המחוזי הכניס בגזר דינו "בדלת האחורית" את עבירת הרצח ממנה הוא זוכה. בית המשפט המחוזי ציין במפורש כי מקובלת עליו טענת המערער כי "אין להכניס בדלת של הענישה הטלת אחריות על נאשם 1 [המערער] בגין המתת המנוח כאשר הוא זוכה מכך", אלא שסבר הוא כי ככלל יש להחמיר בענישה בגין עבירת החטיפה לשם סחיטה לאור תוצאותיה הצפויות המתבקשות מ אופיה

של עבירה זו, כאשר לדידו נסיבות בהן משוחרר הנחטף כעבור זמן קצר ומבלי שנפגע מן החטיפה עשויות לשמש שיקול לקולא . ואכן, גישה זו תואמת את החומרה הרבה אותה מיחס בית משפט זה לעבירה הנדונה, כמו גם את הכלל לפיו בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם, עליו לתת את דעתו לנסיבות המיוחדות של המקרה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם [ראו: ע"פ 7876/07

מדינת ישראל נ' פלוני ( לא פורסם , 21.2.08);

ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 29.10.08); ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.08)].

חרף החומרה הרבה הגלומה במעשיו של המערער, כאמור לעיל, ולאחר ששקלתי את נסיבותיו של המקרה דנן ואת נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות עברו הפלילי הלא משמעותי והעובדה שהוא שיתף פעולה עם המשטרה, באתי למסקנה כי העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי חמור יתר על המידה. מסקנתי זו נתמכת גם בכך שעונשו של המערער חורג בצורה משמעותית מרף הענישה ביחס לעבירת החטיפה לשם סחיטה [ראו למשל: ע"פ 2972/00 האני עזרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.01);

ע"פ 1158/02 מזוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.02);

ע"פ 9897/04 צקר עמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.07); ע"פ 3165/08

מדינת ישראל נ' עאמר עאסלה (לא פורסם, 23.10.08)].

אשר על כן, מוחלט בזאת לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על 10 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

ניתן היום, כ"ה בניסן תשס"ט (19.4.09).

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (7 תיקים)

הלכות

  1. 1העונש שנגזר על המערער בעבירת החטיפה לשם סחיטה חמור יתר על המידה, בין השאר לאור עברו הפלילי הלא משמעותי ושיתוף הפעולה עם המשטרה, וחריגתו מרף הענישה הנוהג.
  2. 2יש להחמיר בענישה בגין עבירת החטיפה לשם סחיטה לאור תוצאותיה הצפויות, אך נסיבות בהן משוחרר הנחטף זמן קצר לאחר מכן ומבלי שנפגע עשויות לשמש שיקול לקולא.