ע"פ 5224/01 מוחמד דיב נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-יסוד הודאתו במסגרת הסדר-טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה לשם גניבה, פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע ושימוש ברכב ללא רשות.

כתב-האישום, שבעובדותיו הודה המערער, כלל שלושה אישומים. האישום הראשון עניינו בעבירת שוד. המערער, ביחד עם קטין כבן 17, שדד נהג מונית שעמד להיכנס לבנק ועימו כספו בסך 50,000 ש"ח. על-פי האישום השני, תקף המערער, ביחד עם קטין אחר כבן 15, אשה, וזאת במטרה לגנוב ממנה את תיקה. על-פי האישום השלישי, פרץ המערער ביחד עם אחר למכונית מתוך כוונה לגנוב אותה.

לבקשת המערער, צורפו לכתב-האישום זה עבירות שבהן הודה, של החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי והחזקת נשק שלא כדין (סכין מסוג פרפר).

בגדר הסדר-הטיעון הוסכם גם על רף עליון לעונש שתבקש המדינה לגזור, של שלוש וחצי שנות מאסר, ועל רף תחתון שהמערער יטען כי ראוי לגזור עליו, של שנתיים וחצי שנות מאסר.

בית-המשפט המחוזי הטיל על המערער את העונש החמור יותר בהסדר-הטיעון. על המערער נגזרו חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בנוסף נגזרו על המערער ארבעה חודשי מאסר על-תנאי בגין העבירות שצורפו, וכן חויב הוא לשלם לנהג המונית פיצוי בסך 5,000 ש"ח.

ערעורו הופנה כלפי חומרת העונש. טענת המערער, והיא הטענה היחידה, הייתה שהעונש הוא חמור מדיי, הגם שנגזר בגדר הסדר-הטיעון, וזאת לנוכח העונשים הקלים במידה רבה, שנגזרו על כל אחד משותפיו באישומים הראשון והשני.

בתשובתה לערעור הסבירה המדינה, ראשית , כי כל אחד מהשותפים מעורב היה בפרשה אחת. שנית , כי שני השותפים היו קטינים, ואחד מהם בן 15 בלבד. ושלישית , כי המעשים שיוחסו לשותפים אינם זהים למעשיו של המערער.

לדעתנו, עונש שמוטל במסגרת הסדר-טיעון אינו יכול לשמש קנה-מידה לענישה. שכן, ההנחה היא, שבמקרה האינדיווידואלי הסכימה התביעה לעונש הקל יותר, בסוברה כי הסכמה זו משרתת את אינטרס הציבור. כאמור, העונש עצמו שנגזר על המערער אינו חורג מהסדר-הטיעון. המערער הואשם בשלושה אישומים, ובית-המשפט המחוזי אף הטעים בגזר-דינו את החומרה המיוחדת שבאישום הראשון, ובדין עשה כן. לא מצאנו איפוא עילה להתערב בעונש שנגזר על המערער.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.