ע"פ 5224/98 מדינת ישראל נ. רומן אבייב

1.המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.ח. 3009/97) בעבירות הבאות: מעשה סדום ונסיון למעשה כזה, שוד, סחיטה באיומים ואיומים; ונדון בשל כך לשש שנים מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

בבסיס הרשעתו של המערער עומדות העובדות שמסר בעדותו המתלונן כדלקמן: המערער, אילץ את המתלונן תוך שימוש באלימות ואיומים למסור לו 400 ש"ח שהוציא לדרישתו מכספומט; ולאחר מכן כפה עליו, באלימות ואיומים למצוץ את אבר מינו משלא בא על סיפוקו, ניסה המערער להחדיר את אבר מינו לפי הטבעת של המתלונן; ומשלא הצליח להשלים את מעשה החדירה, חזר וכפה על המתלונן למצוץ את אבר מינו. בעוד המערער מתעלל כך במתלונן, הופיעה המשטרה שהוזעקה למקום על ידי אלמוני.

ערעורו של המערער - בע"פ 4771/98 - מכוון כנגד חומרת העונש; ואילו ערעורה של המדינה - בע"פ 5224/97 - מכוון כנגד קולתו.

2.לטענת באת כוחו של המערער, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל נאות לקולה לגילו הצעיר של מרשה - שהיה בן 21 ביום המקרה - לשירותו בצבא ללא דופי ולעובדה שזהו כשלונו הראשון על רקע קיום אורח חיים נורמטיבי. עוד הדגישה באת כוחו של המערער: את מבנה אישיותו המיוחד והשברירי של מרשה, כמפורט בתסקיר שירות המבחן; ואת החששות ששהייה ממושכת בכלא עשויה להחמיר את מצבו הנפשי באופן שיתדרדר לחוסר שליטה ברגשותיו עד לעמידה בפני סיכון אובדני. לדברי הסניגורית - הנתמכים בדבריה של קצינת המבחן, הגב' מור - המערער זקוק לטיפול נפשי מיוחד, שככל הנראה לא ניתן יהיה לתיתו ברמה הדרושה בין כתלי הכלא; והבקשה היא לקצר את תקופת מאסרו, על מנת לאפשר את הקדמת הטיפול הנפשי ככל שניתן.

לא נוכל להיעתר למערער, אף שלא נעלמו מעמנו - כפי שלא נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי - הנסיבות האישיות המיוחדות שלו. ההתנהגות המחפירה והאלימה העומדת בבסיס הרשעתו של המערער, מחייבת תגובה מחמירה שבכוחה ליתן ביטוי מלא לאופיה המזעזע ולשמש גורם מרתיע לעבריינים בכח. העונש שנגזר על המערער מכוון להשגת התכלית האמורה; ואין לומר עליו שהוא מופרז לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו.

3.בערעורה מציינת ב"כ המדינה: כי העונש שנגזר על המערער הינו מופרז לקולא; וכי לא זו בלבד שאין מקום להקלה בו, אלא שמן הראוי להחמירו ובמידה ניכרת.

אכן, המעשים העומדים בבסיס הרשעתו של המערער חמורים ביותר. ברם, בהתחשב במבנה אישיותו המיוחד של המערער ובעובדה שזו לו הרשעתו הראשונה, לא נוכל לומר שעונש של 4 שנות מאסר לריצוי בפועל, הינו עונש מופרז לקולה במידה המצדיקה התערבות מצידנו.

גם ערעור המדינה נדחה.

4.שני הצדדים בקשו מאתנו לשקול את האפשרות להורות, כי עונש המאסר שיגזר על המערער יתייחס אך ורק לעבירות השוד והסחיטה; ואילו בגין עבירות המין, יועמד המערער ב"מבחן טהור", שתחילתו לאחר ריצוי עונש המאסר. לשיטה זו, ההעמדה ב"מבחן טהור" כאמור בשל עבירות המין, תבטיח כי המערער אכן יקבל את הטיפול הנפשי הדרוש לו.

היה טעם לשקול הצעה זו, אילו סברנו שיש מקום לקצר באורח משמעותי את תקופת המאסר שעל המערער לרצות בפועל. ברם, משהגענו לכלל מסקנה שאין מקום לקיצור כזה, לא מצאנו מקום לדון בה. גם קצינת המבחן סברה, שאם עונש המאסר ישאר על כנו כמות שהוא, אין מקום להורות על מבחן לאחר תום ריצויו.

5.לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את שני הערעורים. תסקיר שירות המבחן יובא בפני שלטונות הכלא לטיפולם במציאת המסגרת הטיפולית ההולמת את מצבו של המערער; ואנו מצפים שתימצא מסגרת טיפולית כזאת.

שני הערעורים נדחים.