ע"פ 5243/08 מדינת ישראל נ. אשרף אבו עצא

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בהתבסס על הודאתו, במספר עבירות – סיכון חיי במזיד אדם בנתיב תחבורה, פריצה לרכב, גניבה מתוך רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית ונהיגה בזמן פסילה. בגין כל אלה הוא נדון ל-42 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 5 שנים מיום שחרורו מן הכלא. כמו כן, הופעלו שלושה מאסרים על תנאי שעמדו נגדו, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת עומדת על 50 חודשים.

בכתב האישום בעובדותיו הודה המערער כלולים שני אישומים. בראשון נטען, כי בלילה שבין 4.4.07 ל-5.4.07 פרץ המערער עם אחרים – אימן אבו עצא (להלן: אימן) וזיאד אבו עצא (להלן: זיאד), לששה כלי רכב חונים בבאר-שבע, ומחלקם הם גנבו פרטי רכוש שונים. באישום השני נטען, כי בשלב כלשהו הבחינו שוטר ופקח עירוני שהיה עמו במערער וחבריו, וכאשר החלו נעים לעברם עם ניידת, החלו השלושה בבריחה תוך שהם נוהגים במהירות גבוהה ומבצעים שורה ארוכה של עבירות, חלקן בעלות אופי בטיחותי מובהק: נסיעה בניגוד לכיוון התנועה, חצייה של צמתים ברמזור אדום ועקיפת רכבים מימין. בשלב מסוים, כאשר ניידת המשטרה התקרבה אליהם, הסיטו הבורחים את הרכב בו נסעו לעברה, פגעו בה וגרמו חבלות לשני נוסעיה. כתוצאה מדרך נהיגתו של המערער ושותפיו נאלצו נהגים שנקלעו לדרכו לסטות הצידה ולבלום, וחלקם אף עלה על המדרכה. אירוע נוסף הראוי לציון הוא שלאחד הצמתים אותו חצה הרכב הנמלט באור אדום, הגיע אוטובוס ונהגו נאלץ לבצע בלימת חירום כדי למנוע התנגשות.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מערערים שני הצדדים. המערער טען בחצי-פה כי העובדות שיוחסו לו באישום השני אינן מבססות הרשעה בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין ( סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ). נטען, כי הוא עצמו לא נהג ברכב הנמלט, ומי שעשה זאת היה איימן. בעניין זה הופנינו גם לכך שלזיאד, שישב במושב האחורי של הרכב, לא יוחסה עבירה דומה. נטען, כי בנסיבות אלו לא היה מקום להרשיע את המערער באותה עבירה, ולחלופין, היה נכון לייחס להיותו של המערער נוסע בלבד ולא נהג משקל בכל הנוגע לעונש.

דינן של השגות המערער כנגד הרשעתו – להידחות. המערער הודה בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו במסגרת הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, והוא עשה זאת בעת שהיה מיוצג על ידי עורך דין. אם סבר המערער כי הוא אינו נושא באחריות בפלילים, משום שלא היתה לו שליטה על הרכב, גם לא כמבצע – בצוותא, היה עליו לטעון זאת בפני הערכאה הדיונית ולבקש את הכרעתה באותה שאלה. משלא עשה זאת, ומאחר ואין כמו המערער המכיר את העובדות, יש לפרש את הודאתו כהסכמה לכך שאף הוא חפץ באותה בריחה מפני השוטרים שדלקו בעקבות הרכב הנמלט, ומעמדו הוא אפוא כמבצע בצוותא גם אם לא נהג בפועל ברכב.

באשר לעונש – המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו, תוך שהוא אינו מאזן נכונה בין עונשיהם של כל המעורבים בפרשה (זיאד נדון על חלקו בעבירות הרכוש ל-9 חודשי מאסר, בעוד שאיימן נדון ל-50 חודשי מאסר). המערער סבור כי פער הענישה בינו לבין איימן, שהיה הרוח החיה באירועים, ראוי היה לו שיהא גדול יותר.

השקפת המדינה על העונש שונה בתכלית, ובערעור שהגישה (ע"פ 5243/08) היא עותרת להחמיר בו. השקפה זו של המשיבה מקובלת עלינו, ומכך גם ברור שלא ראינו מקום להיעתר להשגות המערער. זה האחרון, חרף גילו הצעיר כבר צבר לחובתו הרשעות בעבירות רבות, בגינן אף נשא בשני עונשי מאסר שמאחד מהם השתחרר ימים ספורים בלבד לפני ביצוע העבירות הנוכחיות. יתרה מכך, המערער שב לפעילות פלילית חרף מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו, ללמדך כי בפנינו מי שככל הנראה מתקשה להפנים את מסר הענישה שננקטה נגדו בעבר, ואינו רואה עצמו נתון למוראו של החוק. באם נדרשת ראיה נוספת לאותה "אי-הפנמה", די לעיין בתסקירו של שירות המבחן שהוגש לבית משפט קמא, כדי להבין שגם לאחר שהודה בבית המשפט, מתקשה המערער ליטול אחריות למעשיו.

עם זאת, ונוכח גילו הצעיר והצורך להותיר לו פתח לשיקום, החלטנו שלא להחמיר בעונש שנגזר למערער בגין התיק הנוכחי, ונסתפק בהחלטה שהוא ישא בכל עונשי המאסר על-תנאי שהופעלו, במצטבר. התוצאה היא אפוא כי תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער תעמוד על 60 חודשים.

למעט השינוי האמור בגזר הדין, יעמדו יתר רכיבי העונש בעינם.