בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5255/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
עמי רודוניה
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 72/09 מיום 17.6.10, שניתן על ידי השופט קולה.
תאריך הישיבה:
ח' באדר ב' התש ע"א (14.3.11)
בשם המערער:
עו"ד ואסים דאהר
בשם המשיבה:
עו"ד נעימה חנאווי
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט קולה) בת"פ 72/09 (הכרעת הדין מיום 18.2.10 וגזר הדין מיום 17.6.10). עניינו של התיק עבירת הצתה, והערעור מכוון הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין.
רקע
ב.
המערער (יליד 1989) הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ובעבירה של הצתה, לפי סעיף 448 רישא וסעיף 29 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום (שנקבע בבית המשפט המחוזי כי הוכחו מעל כל ספק סביר), התגורר פארס אבו אחמד (להלן המתלונן ) בשכנות לקטין המכונה "דוד הסיני", יליד 1994. סמוך ליום 7.11.08, סיפר אותו דוד למערער, לפנחס ראובנוב (להלן ראובנוב ), ולשלושה קטינים נוספים (להלן כולם ביחד החבורה ) על חילופי דברים עם המתלונן. "על רקע האמור ועל רקע היותם של בני משפחת המתלונן בני מיעוטים" (כלשון כתב האישום), קשר המערער קשר עם בני החבורה להתנכל למשפחת המתלונן. ביום 7.11.08 צייד דוד הסיני את החבורה בגפרורים. המערער עם ראובנוב ושניים מהקטינים פנו להצית את הדירה, ושני קטינים נוספים נשארו סמוך לבניין כדי לשמור ולהרתיע. החבורה הציתה את דלת הכניסה ונמלטה בעוד האש אוחזת בדלת, וכתוצאה מכך נגרם נזק רב לדלת ולחלל הכניסה.
הליכים קודמים
ג.
בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, פירט את הראיות עליהן נסמך לשם ההרשעה. ביסוד ההרשעה עומדות הודעות שותפיו של המערער במשטרה, אשר התקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, לאחר שבעדותם בבית המשפט טענו כי אינם מזהים את המערער כלל כמי שהיה שותף לאירוע. נוסף על אלה, הסתמך בית המשפט על ראיות שהוגשו בהסכמה, לרבות דו"ח חוקר שריפות, הודעת המתלונן ודו"חות הובלה והצבעה, וכן על עדויות חוקרי המשטרה.
ד.
בהחלטתו לקבל את ההודעות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות קבע בית המשפט, כי כל התנאים לקבלת ההודעות על-פי תנאי הסעיף מתקיימים; הוכח בדיון שההודעות אכן ניתנו, ניתנה הזדמנות לצדדים לחקור את נותני ההודעות כעדים, והעדות שנתנו העדים בבית המשפט שונה באופן מהותי מהודעותיהם במשטרה. בא כוח המערער טען, כי יש צורך בחיזוק מוגבר להודעות שנתקבלו מהטעמים הבאים: ראשית,
העדים הם שותפים של המערער לדבר עבירה, ועל כן עדותם טעונה חיזוק בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות. שנית , כיון שהודעות העדים התקבלו במסגרתו של סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, הנה לפי סעיף 10א(ד) טעונות הודעותיהם חיזוק נוסף; כלומר, נדרש חיזוק כפול. בית המשפט קיבל את הטענה, אולם ציין כי דרישת החיזוק הכפול מתקיימת, שכן ההודעות משתלבות ומחזקות זו את זו ויוצרות תשתית עובדתית מבוססת, חרף השוני המסוים ביניהן; גם דו"חות ההובלה וההצבעה שערכו חלק מהשותפים מחזקות את ההודעות.
ה.
בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בגובה 1,000 ₪ וכן פיצוי למתלונן בגובה 3,000 ₪. בגזר דינו, שקל בית המשפט מחד גיסא את חומרת העבירה בה הורשע המערער וכן את הרשעותיו הקודמות (המערער עמד פעמיים לפני בתי המשפט ב-2006 ו-2008 בעבירות החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה ותקיפה). במסגרת אחד מתיקים אלה הוטלה על המערער התחייבות להימנע מעבירה, ובמסגרת תיק אחר הוטל עליו צו מבחן למשך שנה, אשר במהלכה נעצר המערער בגין העבירות נשואות הליך זה. מאידך גיסא, שקל בית המשפט את נסיבותיו המיוחדות של המערער, שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן; צויין בתסקיר המפורט, כי למערער רקע משפחתי קשה, משפחה חד הורית וגדילה בתנאי עזובה, ואמו ריצתה לאחרונה מאסר בגין עבירות סמים ורכוש. נאמר כי המערער נמצא בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה, וכן עובר תהליך חיובי של שיקום בישיבה בה שובץ במסגרת חלופת המעצר; המלצת השירות היתה עונש בעבודות שירות, אך בית המשפט לא קיבל זאת.
ו.
יצוין שבטיעוניו לעונש בפני בית המשפט המחוזי טען בא כוח המערער, כי מטעמי שויון בענישה יש להשית על המערער עונש דומה לזה שהושת על ראובנוב, אשר הורשע בהסדר טיעון ונגזר דינו לארבעה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. באשר לטענה זו קבע בית המשפט, כי ישנם הבדלים מהותיים בין המערער לבין ראובנוב המחייבים ענישה שונה; בכלל אלה, עברו הפלילי של המערער עשיר יותר; המערער ביצע את המיוחס לו בעת שהיה תחת צו שירות המבחן; ועוד, ראובנוב הודה במיוחס לו, והיה זה שפנה למשטרה ביוזמתו וסיפר על אודות המקרה. עם זאת ציין בית המשפט, כי כיוון שראובנוב היה שותפו של המערער לדבר העבירה, עונשו של המערער צריך לשקלל גם את העונש שנגזר על ראובנוב.
הערעור
ז.
בהודעת הערעור ובפנינו נטען, כי שגה בית המשפט בהסתמכו על גרסאות בני החבורה במשטרה, שכן הן מעלות סתירות רבות אשר אינן ניתנות ליישוב, ולא ניתן לקבוע לפיהן ממצאים עובדתיים לחובת המערער; למשל, ראובנוב סיפר בהודעתו הראשונה (ת/14) כי ביום האירוע ישב יחד עם כמה מבני החבורה, לרבות דוד א', אז הגיע דוד הסיני וסיפר למערער על "הערבי שמציק לו"; דבר זה, הביא את המערער להחליט לשרוף את ביתו של המתלונן. אך דוד א' סיפר בהודעתו (ת/12), כי לא ישב באותו יום עם החבורה מכתחילה, והגיע למקום לאחר שדוד הסיני כבר הלך. כן נטען, כי העדים שינו גרסאות לאורך חקירותיהם; למשל, דוד הסיני סיפר בהודעתו הראשונה (ת/16), כי ביום האירוע כלל לא ידע על המתרחש, עד שהחל להריח ריח של עשן מביתו של המתלונן. ומנגד, בהודעתו השניה (ת/17) הודה ש"שיקר קצת" וסיפר שקיבל באותו יום שיחת טלפון בה התבקש לזרוק גפרורים מהחלון. כל אלה, לטענת המערער, יש בהם להראות כי אין לסמוך כלל על דברי העדים הללו. המערער שב וטוען לגבי היעדרו של חיזוק מוגבר הנדרש לשם ההרשעה, כפי שטען בפני הערכאה הקודמת; אמנם אין הוא חולק כי אין מניעה משפטית לכך שהודעה אחת תחזק את האחרת, אולם בענייננו, כך נטען, סותרות ההודעות את עצמן ועל כן אינן יכולות לשמש כחיזוק, בודאי לא כחיזוק מוגבר.
ח.
לחלופין טוען המערער באשר לעונש. נטען, כי שיקולי שויון בענישה צריכים להביא להפחתה בעונשו, שכן על ראובנוב הוטלו - כאמור - 4 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. כן נטען, כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער כפי שהובאו בתסקיר שירות המבחן, ובהמלצת השירות להטיל עליו עונש של עבודות שירות.
ט.
המדינה טענה בפנינו מנגד, כי הסתירות שנתגלעו בין העדויות אינן מהותיות. באשר לעונש נטען, כי אין מקום לשויון בין המערער ובין ראובנוב שכן המערער היה הרוח החיה מאחורי ביצוע העבירות, ועל כך יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד, את העדר הודאתו במיוחס לו, וכן את העובדה שראובנוב היה זה שחשף את הפרשה בפני המשטרה. עוד טענה המדינה, כי נסיבותיו האישיות של המערער, קשות ככל שיהיו, אין בהן כדי לשמש שיקול להפחתה בענישה.
י.
לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, לפיו ממשיך המערער בלימודיו בישיבה בתנאים מגבילים. ראש הישיבה תיאר את תפקודו כתקין וללא מעורבות באלימות, והוא נתפס כתלמיד אהוב, ועל כן מביע ראש הישיבה דאגתו ממאסר בפועל.
הכרעה
הערעור על ההרשעה
יא.
לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור על שני חלקיו. אשר להכרעת הדין, היא נסמכת על קביעות מפורטות על פי הראיות שהוצגו בפניה. טענותיו של המערער, רובן ככולן, נוגעות לממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, וכידוע, ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב באלה. נזכיר מדברי ראשונים:
"טעותו היסודית של בא כוח המערער - הטעות שעברה כחוט השני ברוב טענותיו - היא, כי ביקש לשוות לנו סמכות ואופי של 'בית דין קובע עובדות'. ולא היא! לא זה התפקיד, ולא זו הסמכות שניתנה לבית משפט זה. אין בית המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את - כשרותו או פסלותו של פסק דין! ואין זה משחק מילים בעלמא, כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, לבין בחינת נכונות הדרכים בהם הלך בית המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם. אך מאידך גיסא קיימת גם הקבלה מסויימת ביניהם, והיא: כשם שבית המשפט הדן בענין לא ירשיע את הנאשם, אלא אם כן שוכנע, ללא ספק המתקבל על הדעת, כי אמנם אשם האיש בעבירה שיוחסה לו, כך גם בית המשפט לערעורים לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהוכחו כחוק - לא 'ירשיע' את פסק הדין, אם ליתן להיאמר כך, באין ליקוי סמכות, דיון, פסולי עדות, טעות דבר הלכה ודומיהם - אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא על ידי בית המשפט דלמטה היתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית. 'פסולה בתכלית' מבחינה הגיונית, פירושה: מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל, ולא כאשר היא רק 'אינה נראית' לשופטי בית המשפט לערעורים" (ע"פ 125/50 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 560-561 - השופט, כתארו אז, זילברג).
ראו לעניין זה גם: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234-236; ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(4) 558, 565; ע"פ 10943/03 אמל אלעסימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
יב.
בענייננו, לא מצאנו כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותנו בבחינת הממצאים העובדתיים; בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעת הדין המפורטת על תשתית עובדתית מוצקה, העולה מחיבורן יחד של הודעות העדים, אשר העידו כולם על מעורבותו של המערער בהצתה. כך, ראובנוב סיפר כי ראה את המערער עולה יחד עם דוד א' וקטין נוסף (ג') לשרוף את הדלת, והמערער היה זה שהחזיק את הדלק ששימש להצתה (ת/15). דוד א' סיפר, כי ראה את המערער עולה לדירת המתלונן ודקה לאחר מכן הבחין באש בדירה (ת/12). קטין נוסף (ר') סיפר, כי צעד עם החבורה לכיוון דירתו של המתלונן, ובני החבורה סיפרו לו כי בכוונתם לשרוף "בית של ערבים". כאשר הגיעו למקום, עלה המערער לדירת המתלונן, ולאחר מכן הבחין בו ר' כשברח מן הבניין החוצה (ת/21). דוד הסיני, שהתגורר בשכנות למתלונן, דיוח כי סיפר למערער על סכסוכו עם המתלונן והיכן האחרון מתגורר, וכי המערער אמר לו שיטפל בזה (ת/16); באשר לערב האירוע, סיפר כי זרק גפרורים לאנשים למטה כדי שיוכלו לבצע את ההצתה, ואמר שהוא אמנם לא ראה מי היה שם, אולם הוא בטוח שהמערער היה אחד מהם (ת/17). כמו כן ראובנוב, דוד א' ור' ערכו דו"חות הובלה והצבעה (ת/8, ת/9 ות/10 בהתאמה), המחזקות את הודעותיהם.
יג.
באשר לסתירות אליהן מפנה המערער בהודעת הערעור, כנודע אין בסתירות מסוימות בין הודעות העדים כדי לקבוע באופן גורף שהללו אינם מהימנים. בית משפט זה קבע לא פעם, כי הודעותיהם ועדויותיהם של מתלוננים, עדים ונאשמים במשפט אינן בהכרח רצופות קוהרנטיות, ואין בעובדה זו כדי להימנע מהרשעת נאשם על סמך ראיות אלה:
"מן המפורסמות הוא, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת של אמת. במקרים כגון אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מירבית, ורשאי הוא, אם מצא לנכון, לפלג את האמירות ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה את אשר נראה כבלתי מהימן ... כבכל קביעת מהימנות, וכך גם בעניין זה, קיימת עדיפות מהותית לערכאה הדיונית, אשר נהנתה מן האפשרות לראות את העד, להתרשם ממנו ולבחון את גרסתו באופן מדוקדק יותר (ראו: ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב
(לא פורסם, 18.10.2010))" ((ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)- השופט מלצר).
בענייננו, לא מצאנו כי הסתירות השונות אליהן הפנה המערער הן מהותיות; נוסף על כך, בית המשפט המחוזי התייחס אליהן, וקבע כי על אף השוני בין הגרסאות ניתן למצוא בהן מכנה משותף המבסס את הרשעתו של המערער. מאותן סיבות לא מצאנו טעם של ממש בטענת המערער, לפיה נפלה שגיאה בקביעת בית המשפט, כי ההודעות מחזקות אחת את האחרת. על כך יש להוסיף, כי בית המשפט מצא את גרסת המערער עצמה כלא אמינה כלל, שכן הכחיש כל היכרות או סכסוך עם העדים. בית המשפט קבע כי לא ניתן הסבר סביר מדוע יבדו כל העדים עלילת שקר נגד המערער, שעה שאין בינם ובין המערער - לשיטתו - היכרות כלל. גם עדותו של המערער בפני בית המשפט נמצאה "כבלתי מהימנה, בלתי אמינה, נעדרת היגיון ועומד בניגוד לשכל הישר" (עמ' 112 לפרוטוקול הדיון). בהתרשמות ישירה זו אין דרכה, ובמקרים רבים אף אין באפשרותה, של ערכאת ערעור להתערב (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
יד.
כבר הזכרנו, ואין חולק, כי במקרה דנא ישנם שני ראשים נורמטיביים לדרישת החיזוק, הן מכוח סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות (הגשת ההודעות במשטרה) והן מכוח סעיף 54א(א) (עדות שותף). בית המשפט המחוזי הפנה אל נכון לדברי בית משפט זה, מפי השופט א' גולדברג, בע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 594, 596, כי אותה ראיה גופה יכולה לשמש "בשני הכתרים" של "דבר לחיזוק", ואת מידת "החיזוק הכפול" יש למוד "ביחס ישיר למידת האמון שרוחש בית המשפט לאמור באמרת השותף, שעליה תושתת ההרשעה, ומידת אמון זו נקבעת על פי תוכנה של האמרה וסממני האמת שבה והן מכוח הראיות שהובאו לפני בית המשפט." דברים אלה כוחם עמם, וברי גם במבחני השכל הישר, כי החיזוק הכפול אינו "מכפלת חיזוקים", ויש לבחנה על פי הנסיבות הקונקרטיות; ראו לסקירה גם רע"פ 9255/10 אבו עראר
נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות ח'-י'. לאחר העיון לא ראינו מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא בעניין זה.
הערעור על העונש
טו.
גם בענישה לא מצאנו מקום להתערבותנו. עבירת ההצתה בה הורשע המערער היא עבירה חמורה, וכך נזדמן לי לומר בעניין דומה בעבר: "נוכח הסכנה המיוחדת, הבלתי נשלטת, שבעבירות אלה – שהרי בהן 'תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה' ( שמות , כ"ב, ה'), ואחריתה מי ישורנה – יש צורך בענישה מרתיעה, שככלל תהא כליאה. חוששני כי אין במקרה דנא – והדברים נאמרים גם לאחר עיון בתסקירי שירות המבחן – נסיבות המצדיקות לחרוג מכך" (ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (לא פורסם)). אין זה בלתי סביר שהצתת דלת כניסה לדירה תסתיים באסון כבד ליושבים בה, ואף אם בנסיבות הנזק היה למרבה המזל לרכוש בלבד, למעשים מסוג זה נדרש מחיר מרתיע.
לא למותר לציין כי המערער גם לא הביע חרטה, אף לא בפנינו.
טז.
על כך יש להוסיף את עברו הפלילי של המערער ואת העובדה שעבר את העבירה נשואת ענייננו בהיותו תחת צו מבחן, מה שמצביע על זלזול בחוק. ואחרון לא חביב כלל, המערער ביצע את העבירה על רקע "אידיאולוגי". פגיעה בערבי על רקע היותו ערבי, דבר שבלשון פשוטה קרוי גזענות, ואין לו כל מקום במדינת ישראל ובכלל; אוי לאידיאולוגיה שזה תוכנה. בכך יש כדי להחמיר עם המערער. לא מצאנו לנכון גם לקבל את הטענה של שויון בענישה בין המערער לראובנוב, שכן ההבדלים בין השניים במקרה דנא, כפי שנדרש להם בית המשפט המחוזי, ברורים ומשמעותיים. די אם נחזור על כך - וזו עיקר - שראובנוב הביא לחשיפת הפרשה והודה במעשיו, בעוד שהמערער עדיין אינו נוטל אחריות על שעשה. זאת, הגם שעברו הפלילי של ראובנוב דומה שהוא מכביד במידה מסוימת משל המערער, וכולל עבירות רכוש ואלימות. בכל האמור נראה כי בית המשפט קמא לא החמיר עם המערער. יש לקוות כי כלקח יפנים המערער את חומרתה של העבירה, בהיבט הפלילי כשלעצמו וברקע הגזעני, כדי שלא ישוב לסורו.
סוף דבר
יז.
סוף דבר, כאמור, איננו נעתרים לערעור על שני חלקיו. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 26.4.11 עד שעה 1000 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בנצרת. תנאי שחרור קיימים יעמדו בעינם עד להתייצבות. חזקה על שירות בתי הסוהר שבשיבוץ המערער יביא בחשבון את התהליך החיובי שהוא עובר, כמתואר על-ידי שירות המבחן, במסגרת חלופת המעצר, וכמובן בידי הסניגור לבוא בדברים בעוד מועד עם השירות.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, כ"א באדר ב' תשע"א (27.3.2011).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט