ע"פ 5258/09 יעקב בן חיים נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 30.4.08, ליל הזיכרון לשואה ולגבורה, קשרו צעירים בשכונת פסגת זאב בירושלים, לפגוע בערבים הואיל והם "שורקים לבחורות, מקללים ומאיימים על ילדים קטנים" (כלשון ההודעה שהופצה באינטרנט). בשעה 22:00 לערך נאספה חבורה של עשרות צעירים, שחלקם היה מצויד בכלי תקיפה שונים, ובשלב כלשהו הבחינו בשני צעירים ערביים – מ' א', קטין יליד חודש מאי 1992, וא' כ', יליד חודש אפריל 1990 (להלן: המתלוננים), שחלפו במקום באקראי. בני החבורה תקפו את המתלוננים, ובמשך שעה ארוכה הלמו בהם בכל חלקי גופם. מ' א' התחנן על נפשו, אולם בקשותיו נפלו על אוזניים ערלות, ותוקפיו הוסיפו להלום ולבעוט בו גם כאשר שכב חסר הכרה על הכביש. ואם בכך לא היה די, דקרו שניים מהתוקפים את א' כ' עם

סכינים בחלק העליון של גבו. בתום התקיפה הובהלו שני המתלוננים לבית חולים לצורך קבלתו של טיפול רפואי.

2.

ביום 7.1.09 הודיע בא-כוח המערער כי שולחו מודה בחלק מהעובדות שנטענו בכתב-האישום, והתובע הצהיר כי לא יביא ראיות להוכחת העובדות השנויות במחלוקת. להלן המסגרת העובדתית אשר שימשה את בית המשפט בפסק דינו:

המערער לא נטל חלק בקשר המוקדם לפגוע בערבים, והוא נקלע במקרה למקום בו החלה ההתקהלות; המערער לא החזיק בידו כלי כלשהו, והוא לא ידע כי אחרים עושים זאת; באשר לתקיפה עצמה, טען המערער כי הוא הלם עם אגרופו במ' א' ובעט בו, אולם לא היה לו חלק בתקיפתו של המתלונן האחר. בהמשך, הוסיף המערער ואישר כי מעשיו מהווים עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות וממניע של גזענות, ובעבירה זו הרשיעו בית המשפט לאחר שהונח בפניו תסקיר של שרות המבחן.

לאחר שהצדדים טענו לעונש, דן בית המשפט את המערער ל-12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים בסכום של 500 ש"ח.

3.

המערער סבור כי בית המשפט החמיר עמו, ואת השגותיו הביא בפנינו. נטען, כי הוא לא נמנה על יוזמיו של האירוע; מדובר בנאשם צעיר, שכליאתו עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לעתידו; בעוד המשפט מתנהל בפני בית המשפט המחוזי, הוא התגייס לצה"ל ומפקדיו שיבחו את תפקודו; בעקבות גזר הדין, ומשהחליטו שלטונות הצבא לבחון את המשך השרות, הוא השתלב בשוק העבודה; המניע הגזעני שעמד ברקע המעשים הוגדר כ"דל ממדים"; מהתנהגותו של המערער בחיי היום-יום נעדרים אלמנטים גזעניים; המערער הודה והביע חרטה; הוא קיים קשר עם גורמים טיפוליים מקומיים; לבסוף, הופנינו להמלצותיו של שרות המבחן.

4.

המערער, גם אם לא היה מיוזמיו של הקשר הפלילי, הצטרף מדעת ומרצון לחבורת המתפרעים שהחליטה לעשות דין לעצמה ולתקוף את המתלוננים רק משום היותם ערבים. בני החבורה תקפו בשצף קצף את שני הקורבנות שהתחננו על נפשם, אולם איש לא שעה להם, עד שלבסוף מצאו את עצמם מובהלים לבית חולים לצורך קבלתו של טיפול רפואי עקב הפגיעות הקשות שנגרמו להם.

על הפסול שבהתנהגות זו נדמה כי אין צורך להכביר מלים, ועל כן נוכח החשש שבאווירה הטעונה השוררת ממילא באזור בו אנו חיים, עלולים מראות מסוג זה להישנות, היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב על מעשיו של המערער ביד קשה. אכן, מאסרו של אדם שלא הורגל לחיות בתנאי כליאה בכלל, ושל צעיר בפרט, כרוך בקשיים לא מבוטלים. עם זאת, לעתים אנו מצווים להעדיף את אינטרס ההרתעה הכללי על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, ועניינו של המערער נמנה עם אלה. אשר על כן, איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה להקל בעונש, ומכאן החלטנו לדחות את הערעור.