ע"פ 5277/04 אברהם ברטל נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על פי הודאתו בארבע עבירות של לקיחת שוחד, והיה זה במסגרת הסכם טיעון מכוחו הגבילה המשיבה את עתירתה לעונש, כאשר עתרה למאסר שלא יעלה על שנתיים, וכן מאסר על-תנאי, וקנס בסך 30,000 ₪. ההגנה היתה רשאית לטעון לעניין המאסר ללא הגבלה, וכפי הבנתה. בסופו של יום גזר בית משפט השלום למבקש 18 חודשי מאסר, 10 חודשי מאסר על-תנאי וקנס כפי שהוסכם בין בעלי הדין.

כנגד גזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם נתבקשה דחייה של ביצוע המאסר, אולם בקשה זו נדחתה, ובעקבות כך הוגש ערעור לבית משפט זה ועמו בקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שלאחר הודאתו לא עומדת עוד למבקש חזקת החפות, ומכל מקום העונש אינו חמור ואינו חורג ממסגרתו של הסכם הטיעון, ולפיכך סיכוייו של הערעור אינם רבים.

הכלל אשר הותווה בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2), 241, 277, בסוגיית עיכוב ביצועו של העונש הוא, שנקודת המוצא לדיון צריכה להיות האינטרס הציבורי באכיפה המיידית של המאסר. עם זאת, מצווה בית המשפט לתת את דעתו על שיקולים נוספים, וביניהם טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט, וכן לנסיבותיו האישיות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי כאשר מופנה הערעור כנגד העונש בלבד, תהיה הנטייה שלא לעכב את ביצוע המאסר, שהרי חפותו של הנאשם שוב אינה עומדת על הפרק.

אינני סבור כי הוכחה עילה לחרוג מכלל אחרון זה בעניינו של המבקש. אדרבא, חומרתן של העבירות, הודאתו של המבקש, והסכם הטיעון אשר גובש על דעתו וקבע את רף-הענישה, כל אלה יחד מכריעים את הכף לחובתו, וגם בנסיבותיו האישיות לא מצאתי דבר אשר יצדיק לנהוג בו בדרך שונה.

מכאן החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש יתייצב לשאת בעונשו במועד אותו קבע בית המשפט המחוזי.