ע"פ 5286/05 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.משנת 1990 היה המערער בן-זוגה של ח' נ' וגר עמה בדירה בה היא מתגוררות גם שתי בנותיה, האחת (להלן: "המתלוננת") ילידת שנת 1981, והאחרת – ילידת שנת 1985.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי מאז היתה המתלוננת בת 11 ועד להיותה בת 17 וחצי, נהג המערער לבצע בה מעשים מגונים בתדירות גבוהה, תוך שהוא נוגע בשדיה ובאיבר מינה ומנשק אותה. בהמשך, נהג המערער לצפות עם המתלוננת בסרטים פורנוגראפיים, במהלכם ביקש ממנה לגעת באיבר-מינו. כאשר הגיעה המתלוננת לגיל 13, הסלימו מעשיו של המערער. הוא החל להיכנס לחדר בו ישנה המתלוננת, להפשיטה מבגדיה, לשכב עליה, ולנסות להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. כן נטען, כי המערער היה נוהג להורות למתלוננת למצוץ את איבר מינו. לגרסת המשיבה, עשה המערער את כל אלה חרף התנגדותה של המתלוננת, ולעיתים אף הכה אותה ואיים עליה כי חשיפת הפרשה עלולה להביא לכליאתו ולהתאבדותה של אמה.

2.המערער, שכפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, טען כי לא יכול היה לבצע את העבירות מכל אחד מהטעמים הבאים: הוא סובל מאין-אונות ממושכת; שטחה של דירת המגורים מצומצם ביותר, ואחותה של המתלוננת ישנה לידה, כך שאין אפשרות שהוא יכפה על המתלוננת יחסי מין מבלי שאחרים יבחינו בכך; המערער הוסיף וטען, כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא עקב קנאתה לאמה, וכן נוכח טענתה כי הוא, המערער, בזבז כסף שהוריש לה סבה.

3.המתלוננת חשפה את פרשת המעשים שביצע בה המערער רק לאחר שנים אחדות. היא עשתה זאת, לטענתה, כאשר שמעה מאחותה הצעירה ממנה, כי המערער ביקש לבצע בה עבירות דומות. בעקבות כך שוחחה המתלוננת עם אמה, וזו הגיעה אליה לאחר שעה קצרה (ועוד לפני שפנתה לממונים על אכיפת החוק!) והחתימה אותה על מסמך, בו נאמר כי גרסתה המפלילה הינה כוזבת. בעקבות כך פנתה המתלוננת למשטרת ישראל.

שיהוי בהגשתן של תלונות מסוג זה על ידי מי שהיתה קטינה בעת שבן-משפחה החל לבצע בה עבירות מין, אינו חריג, הואיל ולקטין דרוש זמן כדי לעכל את המעשים ולהבין את משמעותם, וכן להתגבר על החשש הטבעי המלווה אותו, שמא לא יאמינו לגרסתו (השוו ע"פ 4721/99, 5232 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 684; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918). אולם, ניסיון החיים מלמד כי קיימת גם סכנה הפוכה, והכוונה לכך שקטין, מטעמיו הוא או בעקבות הדחה של אחר, מחליט להעליל על קרוב משפחתו ולהפלילו במעשה שלא עשה. נוכח סכנה זו מצווה בית המשפט לנהוג בעדויות אלו בזהירות רבה, כדי שלא להיתפס לתוצאה שגויה.

כך נהג בית המשפט המחוזי במקרה הנוכחי, כאשר חרף העובדה שאב בית הדין נתן אמון בגרסתה של המתלוננת, הבהיר כי לא היה מבסס עליה בלבד את הרשעת המערער, ובלשונו (עמ' 209 לפרוטוקול):

"במצב זה ולמרות שהמתלוננת עשתה עלי רושם מהימן לגמרי הייתי מהסס לבסס הרשעה על עדותה בלבד נוכח כבישת עדותה במשך כ-3.5 שנים מחד גיסא ... והמניע הנטען ע"י הסנגור, רצון להתנקם בנאשם על שהיה שותף לגזילת כספי ירושתה, מאידך גיסא."

אולם, לעדותה של המתלוננת נמצא חיזוק משני מקורות, הראשון, הוא סימן היכר ייחודי על שק אשכיו של המערער, סימן שעל פי ממצאו של בית משפט קמא לא ניתן להבחין בו באקראי, אלא רק כאשר המערער ערום. השני, הם שקריו של המערער וסתירות שנתגלו בין גרסאותיו השונות ובהשוואה לגרסתה של בת-זוגו (אמה של המתלוננת), בכל הנוגע לטענת האין-אונות שהעלה.

על סמך כל אלה, ונוכח העובדה שהמערער לא קרא לעדות את בתו האחרת כדי להפריך את עדות המתלוננת, הוכרעה הכף לחובת המערער, והוא הורשע בעבירות שיוחסו לו – עבירות מין במשפחה (מעשי סדום בקטין, ניסיון למעשה סדום, ניסיון אינוס ומעשים מגונים).

4.כפי שעינינו רואות, מדובר בהרשעה המתבססת כל כולה על הכרעה בשאלות של עובדה, לאור מידת האמון שנתן בית המשפט בעדים שהעידו בפניו. בהכרעות דין מסוג זה אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב, ולא ראינו מקום לסטות מהלכה זו בעניינו של המערער. אדרבא, אותו סימן לא שגרתי שנתגלה על שק אשכיו, מלמד כי המתלוננת ראתה את המערער במערומיו, ואין לך כמו ראייה כזו כדי ללמד שאת גרסתה המפלילה היא לא בדתה מלבה. מדעתנו זו לא שינינו גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעונו של בא-כוחו המלומד של המערער על-פה. נהפוך הוא, עיון בתצלומים ת/3 מלמד כי המתלוננת לא היתה יכולה להבחין בדרך אקראית בנגע שבאשכיו של המערער. לא זו אף זו, הוספנו ותהינו לפשר אותו מחדל של ההגנה שלא זימנה את אחותה של המתלוננת לעדות (לעניין מחדל בזימונו של עד הגנה, השוו ע"פ 677/84, 679 דוד נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(4) 33, 48; ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(4), 865), ונראה כי יש רגליים לסברה כי מחדל ההגנה מקורו בחשש שאותה אחות תפגע בגרסת החפות בה התגונן המערער. לעניין זה נוסיף, כי בגדרו של הערעור נתבקשנו להתיר הגשתן של ראיות נוספות (תצהירה של הבת האחרת – א', סיכום בדיקה פסיכולוגית אשר נערכה למתלוננת, ושאלון אשר ערכה מחנכת הכתה בה למדה המתלוננת). לבקשה זו לו לא ראינו מקום להיעתר, ראשית, הואיל ואת כולן יכול היה המערער להביא בפני הערכאה הראשונה במהלך הדיון שהתקיים בפניה, ומטעמים השמורים עמו נמנע מכך; שנית, מפאת חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון; ושלישית, הואיל ושוכנענו כי אין באותן ראיות כדי לשנות את תוצאתו של ההליך שהתקיים בפנינו (השוו ע"פ 10830/00 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נח(3), 823; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4), 249; ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5), 289). אשר על כן, מסקנתנו היא כי הרשעת המערער מנומקת כדבעי ובדין יסודה, ועל כן אנו מחליטים לדחות את הערעור כנגדה.

5.באשר לערעור על העונש: השופטים המלומדים של בית משפט קמא נחלקו בדעותיהם בסוגיית העונש הראוי למערער. דעת המיעוט סברה כי יש לגזור לו 16 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, אולם, בסופו של יום הוכרע הדין על פי השקפתם של שופטי הרוב שגזרו על המערער 10 שנות מאסר, מתוכן ב-8 שנים הוא ישא בפועל והיתרה על-תנאי. כמו כן, חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח.

שני הצדדים משיגים בפנינו כנגד העונש, המדינה על קולתו, והמערער על חומרתו. לא ראינו מקום לשנות מהעונש. אכן, המעשים שביצע המערער במתלוננת חמורים ונפשעים הם, ובנסיבות אחרות היו ראויות לעונש קשה מזה שהושת עליו. ברם, מדובר במערער בגיל מתקדם, ללא עבר פלילי, וממילא לא התנסה עד כה במאסר ממש. לכך מתווספים שני נתונים להם יש לתת משקל: המערער לוקה בבריאותו, וחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות. כאמור, מקובלת עלינו השקפת המדינה לפיה העונש נוטה חסד למערער, אולם נוכח הנסיבות הנוספות בהן נקבנו, החלטנו להותיר את העונש על כנו.

אשר על כן, אנו דוחים את שני הערעורים.