ע"פ 5287/02 פלוני נ' מדינת ישראל

בתאריך 8.5.01, בשעות-הצהריים, נשדד שלמה ירוחם, קצין ביטחון בחברת תחבורה ציבורית בבאר-שבע (להלן: החברה), בשעה שהגיע לבנק איגוד בעיר כדי להפקיד את הפדיון היומי של החברה, בסך של 104,256 ש"ח. השודד תקף את קצין הביטחון במוט ברזל, היכה אותו בידו ובכתפו ולאחר מאבק גנב את התיק, שהכיל את הכסף ונמלט מן המקום במכונית, שהמתינה בסמוך למקום השוד. מתיאור המכונית שתיאר המתלונן וכן מעדויות אנשים נוספים, שמסרו מספר ספרות מתוך מספר הרכב, את צבע הרכב ואת סוגו, איתרה המשטרה את המכונית וגילתה בתוכה טביעות אצבעות של המערער ושל אחד, דני פיטרמן.

השניים הועמדו לדין בכתבי-אישום נפרדים. פיטרמן, אשר הפליל את המערער בשיחותיו עם מדובב משטרתי, נמנה עם עדי התביעה במשפטו של המערער. הוא עצמו הורשע בדינו וערעורו לעניין העונש בלבד תלוי ועומד בפני בית-משפט זה. ואילו המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חויב הוא בתשלום פיצויים לחברה בסך 50,000 ש"ח.

ערעורו מופנה כנגד הרשעתו, ולחלופין כנגד חומרת גזר-הדין.

הרשעתו של המערער מושתתת על שורה של ראיות, מהן נסיבתיות ומהן ישירות. הראיה הישירה נגדו הינה דברי פיטרמן למדובב, מהם עולה כי השוד בוצע על-ידיו ועל-ידי המערער. עדותו זו נתמכת בראיות נסיבתיות. כאמור, המשטרה איתרה את רכב המילוט וטביעת אצבעו של המערער נמצאה בו. המערער הכחיש כי נהג אי-פעם במכונית ומאוחר יותר חזר בו והודה, כי המכונית הייתה ברשותו שבוע לפני-כן. אלא, שמדברי פיטרמן עולה, כי המערער נטל את המכונית מבעליה ערב השוד. בנוסף, כך קבע בית-המשפט המחוזי, עולה מן הראיות כי במכונית נתפס טלפון נייד של פיטרמן. במשפטו טען המערער טענת אליבי והשמיע להגנתו את אמו, שאמורה הייתה לתמוך בטענה זו. האם לא יכלה לאשר טענה זו במלואה. מכל מקום, בית-המשפט המחוזי דחה את עדות המערער ואמו כבלתי-מהימנות. אף טענת המערער – שבכתב-האישום הואשם כמי שנהג במכונית המילוט – כי לחלופין יש להרשיעו כמסייע בלבד, נדחתה ובעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי, על-יסוד הודעות שהתקבלו בהסכמה של שני עדי-ראיה לשוד, כי המערער עצמו השתתף בהכאת קצין הביטחון.

בערעורו כנגד ההרשעה טוען המערער, כי ראיות אלה אמנם מעלות חשד כבד ואולי אף מספיקות הן למעצר, אך אין הן מוכיחות את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. איתור המכונית נעשה על-בסיס עדויות מפי השמועה ובגדר האיתור התברר גם, כי מכונית מסוג דומה נגנבה ולכן קיימת אפשרות שהיא זו שהייתה מעורבת בשוד. אף דברי פיטרמן למדובב היו סתומים, לא ניתן להסיק מהם ראיה חד-משמעית למעורבותו של המערער ועל-כל-פנים, לא נמצא בדברים אלה חיזוק מספיק. לחלופין, טוען הסניגור, כי משכתב-האישום מייחס למערער נהיגה במכונית המילוט בלבד – והתביעה חזרה על-כך גם בטיעוניה בבית-המשפט המחוזי – לא התגונן המערער מפני הטענה, כי השתתף בתקיפת קצין הביטחון.

לטענה זו מסכימה המדינה, אלא שלדעתה אין בכך כדי להשפיע על ההרשעה ואף לא על גזר-הדין.

לדעתנו, מארג הראיות שפורטו לעיל מוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. דברי פיטרמן למדובב, שנאמרו בעגה המקובלת אצל עבריינים הם ברורים ומפלילים, ללא ספק, את המערער, שמכונה על-ידי פיטרמן "השותף". העדויות מפי השמועה של שוטרים בבית-המשפט, שעליהם בוסס איתור מכונית המילוט, הן קבילות, כפי שכבר נפסק במקרה דומה בע"פ 7293/97 ג'אפר נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 460. ראיות אלה מתחזקות על-ידי מציאת הטלפון הנייד של פיטרמן, שנתפס במכונית המילוט.

אלא שבית-המשפט המחוזי לא היה רשאי להרשיע את המערער בעובדות שבהן לא הואשם מבלי לאפשר לו להתגונן מפני ההאשמות, ומשכך, יש לקבוע – כמוסכם גם על-ידי המדינה – כי חלקו בשוד התבטא בנהיגה במכונית המילוט בלבד. מעשה כזה הוא חלק מביצוע העבירה עצמה, אין הוא חיצוני לה, ומכאן שהמערער הוא מבצע בצוותא, אלא שבנסיבותיה, התנהגותו חמורה פחות מזו שיוחסה לו בהרשעתו.

קבלת הערעור בעניין חלקו של המערער בשוד משליכה גם על ערעורו על חומרת העונש, אלא, שהשלכה זו יכולה לבוא לידי ביטוי אך על-ידי הקטנת העונש במידת-מה. שכן, למערער, הגם שהוא קטין, עבר פלילי ובתסקיר שירות-המבחן לא מצאנו המלצה שיקומית.

הערעור נגד ההרשעה נדחה, איפוא. לעומת זאת, אנו מקבלים את הערעור נגד חומרת גזר-הדין ומעמידים את עונש המאסר שעל המערער לרצות על 32 חודשים. יתר חלקי גזר-הדין יישארו בעינם.