ע"פ 5305/12 נגסי הבאטי נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ ) שדחתה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל שנגזר עליו עד להכרעה בערעור שהגיש על חומרת העונש.

1.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לי-רן )

הרשיע את המערער, לפי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בשבע עבירות של סיוע בסחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע ומתן סעד למסתנן לפי סעיפים 428 ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 6 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954. לפי כתב האישום המתוקן שבנטען בו הודה המערער, הוא סייע לעבריינים שעסקו בחטיפת מבקשי מקלט ומהגרים מאפריקה לישראל ועינויים לשם קבלת כופר מבני משפחתם השוהים בישראל. זאת באמצעות תווך בין החוטפים לבין בני המשפחה ששהו בארץ לשם העברות כספי הכופר לחוטפים.

2.

בית משפט השלום השית על המערער עשרים חודשי מאסר בפועל בניכוי חמישה חודשים שבהם היה עצור, קנס בסך של 10,000 ש"ח וארבעה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט נימק את גזר דינו בחומרת המעשים; בהתמדת המערער בביצועם לאורך זמן; ובעובדה שניצל את מצוקתם הקשה של הקורבנות ומשפחותיהם כדי ליטול מהם סכומי כסף. מנגד שקל בית המשפט את העובדה שהמערער הודה במיוחס לו ואת נסיבותיו האישיות. בית המשפט קבע כי המערער יחל לשאת בעונש ביום 15.7.2012.

3.

המערער הגיש ערעור על חומרת העונש ובד בבד הגיש בקשה לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. המשיבה התנגדה לבקשה. ביום 5.7.2012 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מינץ ) לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש בקובעו כי אין מקום להניח שבית המשפט של ערעור יקל בעונשו של המערער באופן שהוא ישא בעונש מעבר לתקופה שתיגזר עליו בסופו של דבר, לאחר הדיון בערעור. מכאן הערעור שלפניי.

4.

המערער טוען כי שגה בית המשפט קמא כשלא עיכב את הביצוע מהסיבות כלהלן: המערער היה משוחרר בתנאים כשנתיים ושלושה חודשים בלא שנרשמה לחובתו כל הפרה שלהם; הוא נעדר עבר פלילי וזו הרשעתו הראשונה; הוא שימש בתפקיד פסיבי בלבד בעבירות שבהן הורשע; והוא עשוי לסיים לרצות את העונש שהושת עליו בטרם יסתיים הדיון בערעור בהתחשב במשך העונש, בניכוי תקופת המעצר ובאפשרות לניכוי שליש. לבסוף נטען כי מהחלטת בית משפט השלום לדחות את תחילת העונש יש ללמוד שהמערער אינו מסוכן לציבור.

5.

המשיבה סבורה שדין הערעור להידחות. היא מציינת כי בכוונתה שלה לערער על קולת העונש בהסתמך, בין היתר, על פסק דינו של בית משפט מחוזי שקיבל ערעור על קולת העונש במקרה שנסיבותיו דומות, והשית 36 חודשי מאסר בפועל על המשיב (עפ"ג (מחוזי ת"א) 45995-03/11 מדינת ישראל נ' זיריסינאי (לא פורסם, 28.11.2011)). לטענתה, הסיכוי שערכאת הערעור תקל בעונשו של המערער באופן שהוא יסיים לשאת בעונשו עד שיינתן פסק דין בערעור, אינו גבוה. שכן ערעורים בבית המשפט המחוזי בירושלים נשמעים תוך חודשים בודדים. עוד נטען כי המערער הסתנן לישראל בנובמבר 2008, וכי תרומתו למעשים המתוארים בכתב האישום אינה פאסיבית כלל.

6.

כידוע, הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצועו של עונש המאסר שנגזר על המערער. על המבקש לעכב את ביצוע העונש לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצועו המיידי מפני האינטרסים האחרים המעורבים. בסוגיה זו ישקול בית המשפט, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; משך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון;

והשאלה אם הערעור נסב אך על חומרת העונש או גם על עצם ההרשעה (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 283-277 (2000)). על רקע שיקולים אלה, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא אשר קבע כי אין מקום לעכב את ביצוע גזר הדין בעניינו של המערער. אכן, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור על חומרת העונש, דומה שנוכח חומרתן של העבירות שבהן הורשע המערער, הסבירות שעונש המאסר שהושת עליו יבוטל כליל היא נמוכה. הנחתי היא כי בקביעת מועד הדיון בבית המשפט המחוזי תינתן הדעת ליתרת תקופת המאסר שעל המערער לשאת.

אשר על כן, הערעור נדחה.