ע"פ 5319/99 מרדכי חולדנקו עו"ד נ. מדינת ישראל

1.העורר הורשע בבית משפט השלום בפתח תקווה בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, לאחר שנקבע כי דחף את אימו בביתה והפילה על הרצפה.

בית משפט השלום הורה על קבלת תסקיר מבחן בעניינו של העורר, אולם העורר לא התייצב לפגישה בשירות המבחן, ועל כן לא הוגש תסקיר בעניינו. כמו כן, לא התייצב העורר לישיבת הטיעונים לעונש שנקבעה ליום 10.6.99. הדיון בעונשו של העורר התקיים לבסוף ביום 15.6.99, לאחר שהוצא צו הבאה כנגד העורר ולאחר שבית משפט השלום דחה את הסבריו לפשר אי התייצבותו.

באותו יום (15.6.99), נידון העורר ל- 6 חודשי מאסר בפועל. בית משפט השלום הורה לעורר להתייצב לריצוי עונשו ביום 1.8.99, על מנת שיוכל לסיים בפרק הזמן שבין מתן גזר הדין לבין מועד ההתייצבות לריצוי העונש, עונש מאסר קודם שהוטל עליו ואותו ריצה בעבודות שירות. בית המשפט דחה את בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע נוסף של עונש המאסר בפועל, שכן ממילא נדחה ריצוי העונש ב- 6 שבועות מיום מתן גזר הדין.

2.ביום 29.7.99, שלושה ימים לפני המועד האמור להתייצבות העורר לריצוי עונשו, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור הן על הרשעתו והן על חומרת עונשו, וביקש לעכב את ביצוע העונש. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת עיכוב הביצוע, בנימוק כי הבקשה הוגשה באיחור רב, במיוחד בהתחשב בכך שהעורר הצהיר עוד בישיבת בית משפט השלום מיום 15.6.99, שבכוונתו לערער על פסק הדין בעניינו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מהאיחור הרב שבהגשת הערעור ובקשת עיכוב הביצוע, נראה ש"אין כנות ורצינות" מאחוריהם.

3.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. העורר טוען כי טעה בית המשפט המחוזי בסוברו כי הבקשה לעיכוב ביצוע העונש הוגשה באיחור לא מוצדק, שכן העורר סבל מבעיות אישיות וכלכליות שלא איפשרו לו להגיש את הבקשה מוקדם יותר. עוד טוען הוא כי סיכויי ערעורו טובים הם, ועל כן ראוי לעכב את ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור.

המשיבה מתנגדת לבקשת עיכוב הביצוע, בציינה כי על אף שבית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע עונשו, לא התייצב העורר במועד שנקבע לריצוי העונש. כן הוסיפה המשיבה כי ביום 2.8.99 התייצב העורר בבית המשפט המחוזי, כשבידיו בקשה נוספת לעיכוב ביצוע העונש. הבקשה נדחתה לאלתר, והעורר ברח מן האולם. עד יום 25.8.99 לא נעצר העורר, שכן מסר כתובת לא נכונה, ולא עלה בידי שוטרי הסיור לאתרו.

מהודעת העורר שהוגשה לי ביום 25.8.99, עולה כי בצהרי אותו יום נאסר העורר, וכעת הוא מבקש את שחרורו מן המאסר ואת עיכוב ביצוע עונשו.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שלפניי, לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע עונשו של העורר.

מאחר שכך, לא ראיתי להתייחס לשאלת הדרך המשפטית בה אמור היה העורר לנקוט, לאחר שבקשתו לעיכוב ביצוע נדחתה כבר על ידי שתי ערכאות דלמטה.

הערר נדחה.

נוכח העובדה שהעורר החל בריצוי עונשו, על בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לדון בערעורו של העורר בהקדם האפשרי.