ע"פ 5345/07 יואל שפירא נ. מדינת ישראל

א.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת אהד) מיום 20.5.07 בתיק ב"ש 91662/07 (בתיק ראשי עפ"א 80111/07), בגדרו נדחתה בקשתו של המערער לעכב את ביצוע של עונש הקנס שהושת עליו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב מיום 11.3.07 בתיק פלילי 111003-5-1, בגין חניה שלא כדין.

ב.

המערער הורשע, על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, על שחנה שלא כדין ביום 30.11.05 בשעה 18:09 ברחוב דובנוב בתל אביב-יפו. על המערער הושת קנס בסך 150 ש"ח - או יום מאסר תמורתו - לתשלום עד יום 10.5.07. על פסק דין זה עירער המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 6.5.07, ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של תשלום הקנס. בבית המשפט המחוזי נדחתה בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע, בנימוק כי אין מקום לכך בהתחשב בסכום הקנס, וכי הסכום יוכל להיות מושב למערער אם תורה ערכאת הערעור על כך. מכאן הערעור הנוכחי.

ג.

לטענת המערער הורשע בסעיף "6א41", לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983, שהוא, כנטען, סעיף חוק שאינו קיים. לדעת המערער אין מדובר בטעות סופר, שכן הסעיף האמור ננקב גם בהודעת הקנס, בכתב האישום ובהזמנה לדין. עוד נטען, כי החלטתו של בית המשפט קמא אינה מנומקת, ואינה נותנת משקל לסיכוייו הגבוהים של הערעור. המערער טוען גם, כי בשל העונש החלופי שהוטל עליו, יום מאסר בפועל, העלול לפגוע בחרותו שלא לפי חוק (כנדרש בפסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד: כבוד האדם וחרותו), היה מקום לעכב את ביצוע גזר הדין.

ד.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין מקום לסטות מן ההלכה הקובעת כי אין לעכב, על דרך הכלל, ביצועו של תשלום קנס, וכי בענייננו, תשלום הקנס לא יגרום נזק למערער. נוסף על כך נטען, כי המערער השתהה זמן ניכר עד להגשת בקשתו בפני בית המשפט המחוזי, וגם מטעם זה על הבקשה להידחות, וכן כי סיכויי הערעור אינם כה גבוהים כפי שמנסה המערער להציגם, שכן מדובר ככל הנראה בטעות סופר,

וההפניה במהות היא לסעיף 6 לחוק העזר הנזכר.

ה.

המערער הגיש תגובתו לתשובת המשיבה, ובה הוא מכחיש את טענת השיהוי בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, תוך תליית הקולר במשיבה (המצאה באיחור של למעלה מחודש), ועומד שוב על טעמיו לטענתו שסיכויי הערעור גבוהים; לשיטתו המדובר ב"תאונת שרשרת" של ציון סעיף שגוי במקומות שונים, ואף אותו סעיף 6 בחוק העזר אינו מתאים לסיטואציה בה מדובר. עוד נטען - לראשונה במסגרת תגובתו זו - כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר דן בבקשה לעיכוב הביצוע בהעדר הצדדים, ואף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

ו.

(1) תחילה נקבע מועד דיון בבית משפט זה, אך לבקשת המערער, ובהסכמת המשיבה, ניתנת ההחלטה על סמך החומר הכתוב.

(2) החלטתי לאחר העיון, שלא להיעתר לערעור. זאת, גם אם אצא מן ההנחה שההליך בבית המשפט המחוזי, מן הסתם מחמת עומס, לא היה כנדרש בדין, משלא קוים במעמד הצדדים, כפי שנטען בתגובת המערער לתשובת המשיבה (הדבר לא נטען בערעור עצמו). ואכן, לעומת מקרים בהם הוחזר דיון לבית המשפט המחוזי בזיקה לעיכוב ביצוע (על פי רוב - דומה - בקשר לפסילת רישיון נהיגה), היו מקרים שבהם דן בית משפט זה בערעור לגופו (ראו ע"פ 6806/06 גלרמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); נושא אורח קיומם של הליכים אלה מצוי עתה בדיון בתיק אחר בבית משפט זה. הטעם להחלטתי שלא להיעתר לערעור מעוגן בשיקול דעת ובמדיניות שיפוטית. בית משפט זה עמוס לעייפה, ללא השואה לערכאות מקבילות במדינות אחרות. גם בית המשפט המחוזי עמוס עד מאוד. ניתן להבין שהמערער נוקט גישה עקרונית של מאבק ברשות

השוגה – לטענתו – בעשיית מלאכתה, ונכון להשקיע זמנו במאבק זה. הדבר לגיטימי בגדרי ערעורו בבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. ומה על הליכי עיכוב ביצוע וערעור עליהם בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה בקשר ל-150 ₪? זכות הערעור קיימת ובאופן פורמלי "ייקוב הדין את ההר" ( בבלי

סנהדרין ו' ב'); אך באופן מהותי אין מקום לקבלת הערעור. אכן, "דין של פרוטה כדין של מאה מנה" ( בבלי

סנהדרין ח' א'), אך דעת לנבון נקל, כי כלל זה יש ליישם באופן מידתי, ומה גם שהסכום בו מדובר יוחזר אם יזכה המערער. במובן הערכי זכות ערעור בגלגול שני על עיכוב הביצוע במקרה דנן מוקשה יותר מאשר כשהמדובר בפסילת רישיון נהיגה, למשל, שבה ניתן לטעון צרכי פרנסה וצרכי משפחה, ואף לגביה ניתן לתהות אם יש מקום לשני ערעורים בזכות; אך גם בהינתנה על פי דין, שיקול הדעת מורה שלא להיעתר לערעור מעין זה, בהיעדר נסיבות חריגות במיוחד.

(3) לגופם של דברים, ככלל, "אין בית המשפט נוטה לעכב תשלום קנסות, שהרי תשלום הקנס אינו עלול לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך" (ע"פ 1467/01 ווזווז נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת, כתארה אז, ביניש); ע"פ 10209/03 שפיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); ראו גם י' קדמי על סדר הדין בפלילים - חלק שלישי (מהדורת תשס"ג), 1258). בע"פ 10209/03 – למשל – דובר בסכום קנס של שש ספרות; לא כל שכן כשהמדובר בסכום קטן יחסית, של 150 ש"ח, שנזקו אינו רב, כמסתבר, ואין טענה של היעדר יכולת כלכלית; וברי, כי המשיבה תוכל להשיב סכום זה אם כך יוחלט על-ידי ערכאת הערעור. כך גם עולה מנימוקי בית המשפט קמא, הגם שנוסחו בקיצור נמרץ.

(4) באשר לטענת המערער בדבר שלילת חרותו אם יבחר בריצוי המאסר בן היום, הרי ש"לעיתים מסתבר כי הטלת הקנס תוביל בודאות למאסר החייב, חלף הקנס, בהתאם להוראותיו של סעיף 71 לחוק העונשין, התשל"ז-1977... כך הוא, לעיתים, כאשר הנידון הוא אדם דל אמצעים, וסכום הקנס המוטל עליו גבוה ביותר. אולם ברובם של המקרים, נוטה בית המשפט להימנע מעיכוב תשלום הקנס, ומסתפק בקביעת הסדרי תשלום התואמים את יכולתו של החייב, לפי נתונים המוצגים בפניו" (עניין שפיר הנזכר). המערער לא בחר להציג נתונים לגבי יכולתו הכלכלית, כאמור, ומסתמא יכול הוא לעמוד בתשלום קנס בן 150 ש"ח. מכל מקום, אם יבחר המערער בחלופת המאסר, לא תהא זו שלילת חרות שלא על פי חוק - כטענתו - וזאת בהתחשב בסעיף 71 לחוק העונשין, בצירוף גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. ובסופו של יום, אם נאחז את השור בקרניו, כל כולו מדובר ב"תשלום זמני" – לשיטתו של המערער המאמין בחפותו – עד לערעור, דבר שימנע את הצורך באותו יום מאסר, אם יחליט מי להפעילו, אלא אם יבחר המערער למחות על-ידי היאסרות ליום. זו זכותו, אף כי בלב שלם מומלץ שלא יעשה כן.

(5) סוף דבר: זכותו של המערער להיאבק במה שנראה לו כטעות או רשלנות של הרשות או שתיהן גם יחד. אך המידתיות יפה גם לכך, ובקשה לעיכוב ביצוע הקנס, כשבקנס בגובה זה עסקינן, מוסיפה טרחה שיפוטית ללא צורך, ואין מקום לקבלה אלא בנסיבות חריגות מאוד. המאבק העקרוני של העורר ישורת גם בלעדיה, מבלי שאטע מסמרות בערעור לגופו, ולעת הזאת אין הצר שווה בנזק.

ז.

התוצאה, איפוא, היא כי איני נעתר לערעור. על המערער לשלם את הקנס שהוטל עליו, וככל שיצלח ערעורו – מבלי שאביע (כאמור) עמדתי לעניין סיכוייו – יושב לו כספו ובא לציון גואל.