ע"פ 5385/13 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של עונש בן שמונים חודשי מאסר בפועל, אשר הושת על המבקש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיאה ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו וי' צלקובניק) מיום 11.7.13 בתפ"ח 9812-11-10, ושאותו אמור היה להתחיל לרצות ביום 4.8.13. הפרשה עניינה עבירות מין של סב בנכדתו ובבת השכנים.

רקע והליכים

ב.

כנגד המבקש, בן שבעים כיום, הוגש ביום 4.11.13 כתב אישום בן ארבעה סעיפי אישום, המגולל פרשה קשה של אדם מבוגר, שבמשך תקופות ארוכות נהג לבצע בנכדתו מעשים מגונים בניגוד לרצונה, ונזדמן לו לעשות כן גם כלפי בתם של השכנים. אקדים ואומר, כי בכתב אישום זה הורשע המבקש ברובו, כפי שיפורט להלן לפי האמור באישום הראשון, בין השנים 2006 ו-2007, במשך שנה שבמהלכה התגוררו עמו בביתו כלתו (להלן האם ) ושני ילדיה – בתה (ילידת 25.1.02; להלן הנכדה ) ובנה הצעיר ממנה בשנתיים (להלן הנכד ) –נהג המבקש להגיע למיטתה של נכדתו בשעות הלילה באמתלה כי בטנו כואבת ורק בידה לסייע לו. כנאמר בכתב האישום, חרף התנגדות נכדתו נהג המבקש באותן הזדמנויות לעשות בה מעשים מגונים מיניים שלא אפרט. באישום השני נטען, כי במשך כחודשיים עד שלושה בשלהי 2009 נהגו נכדיו של המבקש לישון בביתו בסופי שבוע; נכדו נהג לישון עם המבקש בחדרו ונכדתו על הספה בסלון. נטען, כי במהלך לילות אלה נהג המבקש להגיע לנכדתו באמתלה האמורה, ולבצע בה אותם מעשים לשם סיפוקו המיני, אף שהיתה חוזרת ומבקשת ממנו כי יחדל לעשות כן. בגין המעשים המתוארים יוחסו למבקש עבירות מין מרובות במשפחה, לפי סעיפים 351(א)(ג)(2) ו-348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 יחד, ובנסיבות הסעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק. כנטען באישום השלישי, במועד הסמוך לחודש פברואר 2006, כששיחקה בת השכנים (ילידת 28.3.97; להלן השכנה ) ליד חצר ביתה, קרא לה המבקש אליו, ובהתקרבה משכה בכוח לתוך ביתו (בעניין אחרון זה, יצוין, זוכה המבקש). נטען, כי בעמדם בסלון ביתו ליטף המבקש את השכנה ברגליה, בירכיה ובידיה, ניסה לנשקה בלחייה וביקש שתעשה לו "גם". כנטען, בתגובה פרצה השכנה בבכי וברחה מביתו. לפי האישום הרביעי נטען, כי במהלך אותה שנה קרא המבקש לשכנה פעם נוספת להגיע לביתו, שם ניסה לנשקה על לחייה, ובסרבה ניסה לשכנעה להתיר לו לעשות כן בתמורה לבובת חרסינה או דבר מה דומה. בתגובה ברחה השכנה מביתו. בגין מעשים אלה יוחסו למבקש בכתב האישום עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, בנסיבות הסעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק יחד, ועבירות של נסיון לביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, בנסיבות הסעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק יחד, ובצירוף סעיף 25 לחוק.

ג.

בתשובתו לכתב האישום כפר המבקש בביצוע מעשים מיניים בנכדתו או בשכנה, וגרס כי המדובר בעלילות. לטענתו הצטמצם המגע בינו לבין כל אחת מן הילדות לכל היותר בנשיקה על הלחי בנסיבות תמימות.

ד.

בהכרעת דינו מיום 8.1.13 סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את עדויותיהן של הנכדה והשכנה ושל אמותיהן, כמו גם עדויות גורמים נוספים. כן סקר את גרסאותיו של המבקש ביחס לכל אחת מן התלונות שהוגשו כלפיו, במהלך חקירותיו במשטרה ועדותו בבית המשפט. לאחר מכן נדרש לטיעוני הצדדים. בית המשפט המחוזי ציין, כי על פי התרשמותה של חוקרת הילדים "ניתן לקבוע ברמת ודאות גבוהה מאוד, כי האירועים עליהם מעידה א' [הנכדה – א"ר] אכן התרחשו בפועל" (עמ' 43 להכרעת הדין). אשר לשכנה התרשם בית המשפט המחוזי, כי עדותה אותנטית ומהימנה, ונתמכת בהודעתה המוקלטת המוקדמת במסגרת חקירת הילדים, וכי אין ספק כי המדובר במי שחותה את המעשים המתוארים על ידה. מנגד סקר בית המשפט המחוזי את הסתירות הרבות בגרסת המבקש ומצאה בלתי אמינה, וכן מצא גם בפרטיה תמיכה לגרסאותיהן של הילדות. את הסיוע הנדרש להודעתה של הנכדה בפני חוקרת הילדים מצא בית המשפט המחוזי בשינויים שחלו במצבה הנפשי לאחר שחשפה את התנהגותו של המבקש, בתגובותיו של המבקש בשיחת הטלפון עם האם ובחקירתו – בהן רמז לכך שהוא יודע מה מיוחס לו, ובדמיון בין המעשים המיוחסים למבקש כלפי כל אחת מן הילדות, שלא היתה ביניהן היכרות. הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בביצוע מספר רב של עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) בנכדתו, וכן בביצוע עבירה של מעשה מגונה בשכנתו, אולם לא קיבל את הטענה שהשתמש בכוח כדי לגרום לשכנה להיכנס לביתו.

ה.

ביום 11.7.13 נגזר הדין. לאחר שסקר בית המשפט המחוזי את תסקירי הנפגע בעניינן של הילדות מיום 7.3.10 ומיום 25.2.13, נדרש לחות הדעת מיום 4.3.13 שנערכה להערכת מסוכנותו של המבקש, בה צוין כי דומה שדימוי עצמי נמוך, שאליו התוספה פגיעה בתפקוד המיני, הם שהובילוהו לפנות לילדות, עמן אין הוא "מחויב" לתפקוד מיני מלא; ככלל נתונה העדפתו המינית של המבקש לנשים בוגרות, והמשיכה המינית הפדופילית נבעה מרגרסיה נפשית. עלה מהערכת המסוכנות, כי התקבל רושם שההליך הפלילי מהוה גורם מרתיע למבקש, ובשקלול גורמי הסיכון נשקפת ממנו מסוכנות ברמה בינונית עד נמוכה. עוד נדרש בית המשפט המחוזי לתסקיר מיום 30.5.13, וצוין כי אף שירות המבחן התרשם מן המבקש כבעל דימוי עצמי נמוך, אשר נוטה להציג את עצמו באור חיובי, לנקוט עמדה קרבנית ולהשליך אחריות על גורמים חיצוניים. כן התרשם שירות המבחן, כי אין המבקש מגלה תובנה באשר לבעייתיות בדפוסי חשיבתו והתנהגותו בתחום המיני.

ו.

לאחר שעמד על טענות הצדדים, הטעים בית המשפט המחוזי את הכיעור הרב שבעבירות מין בתוך המשפחה והחומרה שיש לייחס לניצול האמון שנתנו הילדות

במבקש כדמות מוכרת להן – כל אחת כמידת קרבתה. צוין, כי המבקש נקט בקו של הכחשה בלתי מתפשרת ולא נטל כל אחריות למעשיו, וצוינו תחושת הכלימה וההשפלה שהוסיף וגרם לשכנתו, משנאלצה להעיד במשפט. משלא היו מעשי התקיפה המינית כלפי הנכדה ברף הגבוה ביותר, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה בגין מכלול העבירות כלפיה על חמש עד תשע שנות מאסר בפועל. מאותו טעם העמיד את מתחם הענישה בגין העבירה בה הורשע כלפי שכנתו, על ששה עד ארבעה עשר חודשי מאסר בפועל. עוד נתן בית המשפט המחוזי דעתו לגילו של המבקש ולבעיותיו הרפואיות, אולם צוין כי אין ליתן לכך משקל מיוחד, הואיל ואף את העבירות ביצע בגיל מתקדם שעה שסבל מבעיות רפואיות דומות. ניתן משקל לעברו הנקי של המבקש ולכך שהמדובר במאסרו הראשון. לבסוף, בגין כלל העבירות הושתו על המבקש תשעים ושניים חודשי מאסר, מהם שמונים חודש בפועל ושנים עשר מותנים בכך שהמבקש לא יעבור במשך שלוש שנים מתום מאסרו עבירת מין מסוג פשע. כן נקבע, כי המבקש יפצה את נכדתו בשיעור 50,000 ש"ח, ואת שכנתו בשיעור 15,000 ש"ח.

ז.

ביום 31.7.13 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר דינו, בערעור נטען בעיקר, כי הסיוע שמצא בית המשפט המחוזי לעדותה של הנכדה בפני חוקרת הילדים אינו עומד בתנאי הסיוע הנדרשים לפי הפסיקה, ומשכך לא הוכחה אשמתו בעבירות שיוחסו לו כלפיה. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נימק כיצד הגיע לממצאיו בנוגע לעבירות הנטענות כנגד שכנתו של המבקש, חרף סתירות למכביר שנמצאו לטענתו בעדויותיה. לשיטת המבקש אין זה מתקבל על הדעת, כי אף שלא נמצאה ולוא ראיה חפצית אחת הקושרת אותו לעבירות המיוחסות לו, הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר. עוד השיג המבקש על חומרת העונש שהושת עליו. בין היתר נטען, כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות הקשות – גילו המבוגר ומצבו הבריאותי הרעוע, כי על בית המשפט המחוזי היה לתת דעתו לכך שחלפו שנים מספר מאז נעברו העבירות כנטען, וכי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי חרג חריגה ממשית ממתחם הענישה בעבירות בהן הורשע המבקש.

הבקשה והדיון

ח.

בד בבד עם הערעור הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. לטענת המבקש, הואיל וערעורו נסב על עצם הרשעתו בעבירות, וטוען הוא לחפות מלאה, הנה ככל שיתקבל ערעורו, אי-היעתרות לבקשה תוביל לכך שירצה עונש מאסר על לא עוול בכפו. עוד נטען, כי נוכח עברו הנקי של המערער, והואיל ובמשך השנים שחלפו מני התרחשות האירועים המיוחסים לו לא נפתחו נגדו תיקים נוספים, ומשהיה חופשי לאורך כל ההליך הפלילי ללא תנאים מגבילים, ברי כי אין נשקפת הימנו סכנה, ואין דחיפות בכליאתו מאחורי סורג ובריח. זאת ביתר שאת, כך נטען, נוכח גילו המבוגר ומצבו הבריאותי, העלולים להחמיר מהותית בבית האסורים.

נטען, כי כליאתו של המבקש תוביל לפגיעה ופילוג במשפחתו, וראוי למנוע זאת עד להכרעה בערעור, ולאפשר לו למצות את ההליכים בעניינו בעודו משוחרר. לטענתו סיכויי הערעור טובים, שכן הסיוע הראייתי לעדות נכדתו מצוי בבסיס הכרעת הדין, ואם יעלה בידו לשכנע את בית המשפט כי אין בו ממש, תהא התוצאה זיכוי מכל אשמה, ואין המדובר בממצאי עובדה מן הסוג שבו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, כך נטען. נאמר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, שכן את עונש המאסר ניתן לרצות בכל עת, בעוד שאת החרות שתיפגע לשוא לא ניתן יהיה להשיב. הוזכר, כי תלונת המתלוננת ב' נסגרה בשעתו על-ידי הפרקליטות ונפתחה מחדש.

ט.

בדיון חזר בא כוחו של המבקש על טיעוניו בבקשה, והטעים כי ניתן למצוא בפסיקה לא מעט מקרים בהם חרף קיומו של עונש מאסר ממושך המוטל על מערער, עיכב בית משפט זה את ריצוי העונש. לטענת הסניגור משנסגר התיק בגין תלונתה של השכנה לפני מספר שנים, הואיל וחוקרת הילדים לא יכלה לתת די משקל למהימנות הודעתה, לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יסתמך על אותה מהימנות במידה משמעותית כל כך כפי שעשה. לטענת המשיבה אין המקרה עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעיכוב ביצועו של פסק דין, שכן סיכויי הערעור נמוכים, הואיל והמבקש משיג בעיקר על קביעות עובדתיות של מהימנות עדים. עוד חלקה באת כוח המדינה על טענת הסניגור לפיה לא נימק בית המשפט המחוזי את ממצאיו, וטענה כי נעשתה בחינה מעמיקה וזהירה ביותר של עדויותיהן של הילדות.

הכרעה

י.

לאחר העיון, ולא בלי התלבטות רבה, החלטתי להיעתר לבקשה ועם זאת לקבוע כי הערעור יישמע עד מחצית נובמבר 2013, ואולם, בזיקה לכך להשית תנאים מגבילים; זאת – מתוך העמדה, שמי שנדון לתקופת מאסר ממושכת יחסית אינו יכול להלך בשוק כאחד האדם, אף אם באופן החורג מן הרגיל עוכב הביצוע.

יא.

אכן, הכלל הגדול בכגון דא, התואם את צו השכל הישר, הוא כי מי שנדון למאסר ממושך, בענייננו קרוב ל-7 שנים, אינו זוכה לעיכוב ביצוע; אמות המידה לעיכוב נקבעו בע"פ 111/99 שורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 250, 282-277 מפי השופטת (כתארה אז) ביניש. וכותרותיהן הן חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט, נסיבותיו האישיות של הנדון וסיווג הערעור (חומרת העונש). בענייננו משמשים בערבוביה שיקולים לכאן ולכאן, שכן מזה מדובר בתקופת מאסר ממושכת יחסית בעבירות מין מכוערות במשפחה, גם אם לא במדרג הגבוה ביותר; אך מזה בבעל עבר נקי ומי שהתנהגותו במשפט היתה תקינה, וכמובן גילו המתקדם.

יב.

לא אכחד כי איני רואה את סיכויי הערעור כגבוהים, והמשוכה שעל המבקש לחלוף על פניה היא גבוהה. אכן, הטענות העיקריות קשורות לסיוע לעדותה של הנכדה, וזאת בנוסף לטענות באשר לחלק הנוגע לשכנה. עיינתי בטענות השונות לעניין הסיוע, וכפי שציינה באת כוח המדינה, זה לא כבר נדון נושא זה בע"פ 1063/13 סירוהא נ' מדינת ישראל (10.7.13), לרבות בשאלת עדות אם על מצב נפשי של בתה, כבענייננו.

יג.

באי כוח המבקש הציגו פסיקה לא מעטה שבה ניתן עיכוב בעבירות מין ואף בקשר לחומרת העונש; ראו בעניין אחרון זה ע"פ 8072/06 פלוני נ' מדינת ישראל (שבע שנים, 2006), שם – בשל תהליך טיפולי. במקרים

אחרים היה העיכוב בשל טענות משפטיות מסוימות (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (שבע שנים, 2011)); בע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל (ארבע שנים, 2011) נסגר התיק תחילה ולימים נפתח מחדש; וראו גם ע"פ 5488/11 פלוני נ' מדינת ישראל (ארבע שנים, 2011).

יד.

בסופו של יום, לאחר שהיה המבקש חופשי ללא הגבלות תקופה ארוכה בעת משפטו, סברו הנוגעים בדבר כנראה כי אין לכאורה חשש של ממש לשלום הציבור. יש איפוא מקום לאפשר לו לנסות לשכנע בית משפט זה בטעם היכנסו אל מאחורי סורג ובריח (אם לא יעלה ערעורו יפה).

טו.

ואולם, איני מוצא לנכון לאפשר למי שהורשע ונדון בעבירות כאלה לכמעט שבע שנות מאסר, להלך בשוק כאילו לא אירע דבר וכאילו עומדת לו חזקת החפות כמו עד הנה; יש בכך פגם ערכי ומוסרי. על כן עיכוב הביצוע יותנה בתנאים: וזו עיקר, מעצר בית בביתו (או בבית אחר, וראו להלן) למעט יציאה להתאווררות וקניות הכרחיות למשך שלוש שעות ביום, בין 1200-0900 (בשעות אלה ניתן לכלול גם ביקור בקופת חולים ככל הנחוץ). איני משית פיקוח ואיזוק, אך העורר מוזהר כי ככל שיצא את סף הבית למעט בשעות אלה הוא עלול להיעצר מיידית. המשטרה תוכל לבקר במקום מעצר הבית לוודא קיומו. כנמסר, הופקד דרכון וניתן עיכוב יציאה, ויש לוודא זאת. שנית, הפקדת 15,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, בנוסף לערבויות אישיות וערבות צד ג', ככל שאינן קיימות, בסך 20,000 ש"ח כל אחת. כתובת מעצר הבית תימסר לפרקליטות על-ידי הסניגורים תוך 72 שעות.

טז.

העיכוב ניתן בכפוף לאמור, והערעור ייקבע על-ידי המזכירות לשמיעה עד מחצית נובמבר 2013.