ע"פ 5425/08 טייב אבו קישק נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, וסיוע להפקרה לאחר פגיעה. תחילתם של האירועים בגינם הועמד המערער לדין, בקשר רומנטי שנקשר בין מרים אלעיסאוי (להלן: מרים) להאני אבו קישק, שהיה נשוי אותה עת למלכה אבו קישק. בחודש אוקטובר 2004 קשר המערער עם יוסף אלעיסאווי (להלן: יוסף) ואמין עבלהאדי (להלן: אמין), לפגוע במרים, שאותה עת היתה בחודש התשיעי להריונה. בתאריך 5.10.04, בשעת לילה, הגיעו השלושה ברכבו של יוסף שהיה מזוין באקדח, לביתה של מרים בלוד. המערער ניגש לחלון הדירה כשהוא אוחז באקדח, ועמו ירה לעבר מרים 6 יריות שפגעו בה מעל עצם הבריח, בשורש כף היד, בחזה שמאל ובבטנה. מרים נותחה ועברה כריתה של הטחול ותפירה של הסרעפת. העובר שהיה בבטנה נמצא מת.

לאחר הירי נמלטו הקושרים ברכב בו נהג יוסף, ופגעו ברכב אחר מסוג סוזוקי. יוסף איבד את השליטה על רכבו, והתנגש בחלק האחורי של רכב נוסף, מסוג רנו, שהועף שמאלה והתהפך על גגו. כתוצאה מהתאונה המשולשת נפצעה נהגת הרנו, ואילו המערער יוסף ואמין נמלטו מהזירה. בכתב האישום נטען עוד, כי מאז ליל האירוע שהה המערער במנוסה מהמשטרה, והחזיק בתעודת זהות מזויפת אותה הציג בפני שוטרים ביום 7.3.07, הוא היום בו נעצר.

בחודש אדר א' התשס"ח (פברואר 2008) הודה המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובגדרו של הסדר טיעון הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וחבלה בכוונה מחמירה, סיוע להפקרה לאחר פגיעה, שימוש במסמך מזויף והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיפים 499(א)(1), 329(א)(1), 420 ו-275 לחוק העונשין וסעיף 64א לפקודת התעבורה. בהמשך, נדון המערער, בדעת רוב, ל-13 שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב בפיצוי בסכום של 150,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר מותנה שעמד נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על 13 וחצי שנים. דעת המיעוט סברה כי יש להחמיר עם המערער ולדון אותו ל-20 שנות מאסר, וכן לחייבו בפיצוי של 228 אלף ש"ח.

להשלמת התמונה נוסיף, כי יוסף עיסאווי נדון בגדרו של הסכם טיעון ל-7 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. אמין עבדל האדי נדון ל-9 חודשי מאסר, שנה מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך שנתיים, והוא חויב לפצות את מרים בסכום של 5000 ש"ח.

המערער, בהשיגו על העונש שהושת עליו, טען כי לא היה מקום להחמיר עמו מעבר לעונש שהושת על יוסף עיסאווי, ומשבית המשפט המחוזי לא נהג כך הוא חרג מהכלל בדבר אחידות הענישה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר נתן משקל לעובדות שלא נכללו בכתב-האישום המתוקן בו הודה המערער.

אכן הפער בעונשים בין המערער ליוסף הוא ניכר, אולם בית המשפט המחוזי נתן טעם לכך: המערער מבוגר משותפו; בעוד שיוסף שימש כנהג שהוביל את הקושרים לביתה של מרים, היה זה המערער שנטל את האקדח ובדם קר ירה לעבר קורבנו 6 יריות שעלולות היו לגרום גם לתוצאה קשה פי כמה; המערער הנו בעל עבר פלילי מכביד, שחי במשך מספר שנים במנוסה מהמשטרה, וגם כאשר נלכד בשנת 2007 ניסה להוליך את השוטרים שולל, באמצעות תעודת זהות מזויפת; לא היה ניכר במערער כי הביע חרטה, אדרבא, כפי שעולה מתסקירים שהגיש שירות המבחן, נראה כי הוא מתנער מאחריות למעשיו, ומצביע על המתלוננת כמי שהביאה בהתנהגותה לפגיעה בה. אכן, טוב היה עושה בית המשפט המחוזי אם לא היה זוקף לחובת המערער בגדר גזר-הדין עובדה שלא נכללה בכתב האישום המתוקן ששימש כבסיס להסדר הטיעון אותו גיבשו הצדדים. אולם, חרף זאת לא מצאנו כי העונש שהושת על המערער חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת והראויה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.